1.
צדק יוסי אליטוב כשכתב במשפחה: “יחלפו עוד ימים ושבועות עד שנוכל לבוא לידי מסקנה ברורה בשאלה האם עבודת הנמלים שעשו יהדות התורה וש”ס להשיב את התקציבים ואת תתי הסעיפים בכל מה שנוגע לציפורי נפשה ולקיומה החומרי של היהדות החרדית הנאמנה התנהלה בחכמה ובשום שכל, ולא כמלאכת פילים בחנות חרסינה”.
כלומר, לא בטוח שש”ס הצטרפה למלאכת החזרת התקציבים. אם תשאלו ב’יהדות התורה’ הם יספרו לכם שהם אלה שעמלו בעשר אצבעותיהם ובכוחות עצמם, בעוד ש”ס עמלה בעיקר על הנושאים היקרים לליבה – רווחה ותיקים.
אבל זהו נושא שולי, יחסית. הכתב דן בכך שאולי לא נכון היה “לסתום בשבוע אחד של ערב הקמת הממשלה, את כל הבורות שכרה לפיד בקדנציה הארורה היוצאת”, וכי לא תמיד נכון לתקן בחיפזון “את כל הליקויים בבת אחת כמו מוזלמנים פליטי מלחמה שמקבלים מזון כשוך הרעם”.
מה שבטוח הוא כי הכותרת הראשית של עיתון חדשות ‘משפחה’, ובה הבשורה “תמו ימי הרעב” – היא לא מעשה שבחכמה. ‘ידיעות אחרונות’ מיהר לצלם אותה, כמוצא שלל רב. הנה, החרדים רוקדים על הישגיהם.
גם אם אכן כך, לא חכם לבשר זאת כך. תהיו חכמים, לא צודקים.
ורגע לפני שאתם ממליצים על כך לחברי הכנסת של ‘יהדות התורה’ – טלו קורה מבין עיניכם.
2.
נבונה הרבה יותר היא כותרתו הראשית של עיתון בקהילה: “חתימה, ללא אמון”. בלי צלצולים על הישגים, בלי אותיות גדולות שמבשרות למסיתים, אותם אלו המחכים לכולנו בפינה, כמה אכלנו להם, כביכול.
באותיות הקטנות יותר, ובצורה הרבה פחות בולטת, מופיעה גם הבשורה: “שותים ‘לחיים’: יהדות התורה הגיעה לישורת האחרונה וגם יצאה עם שלל”.
חכמים, לאו דווקא צודקים.
3.
כעת שימו לב לרכבת ההרים המתוארת בטורו של אליטוב:
“משנת 1990 נעה הפוליטיקה החרדית על מסלול קסמים בעל תבנית קבועה ומדויקת: ממשלת ימין-חרדים מנקרת עיניים, שמזמינה מיד לאחריה ממשלה אזרחית ואנטי-חרדית לסירוגין. אחריה שבים החרדים להיות יקירי המערכת הפוליטית לקדנציה אחת, ואחריה – שוב שנות רעב”.
להלן הפירוט: “בראשית הייתה ממשלת שמיר של 1990. החרדים היו שותפים בכירים בממשלה הצרה, ובמובנים רבים נהגו בה מנהל בעלי בית. זו גררה בעקבותיה את ממשלת רבין,שהשאירה בחוץ את יהדות התורה וזכתה לכינוי ממשלת שמד.
“ב-1996 חזר תור הזהב החרדי עם עלותו לשלטון של נתניהו-טוב-ליהודים. ושוב חזרה ההחצנה, שבה השתררות היתר והישנות נאומי הרהב והשררה – שגרמו לאהוד ברק לשעוט לעבר קריית הממשלה כסוס אביר הנישא על גלים של מהפכה אזרחית.
“ב-2001 חזר הגלגל להסתובב ולהאיר פנים לציבור החרדי. אריק-מלך-ישראל ניצח בבחירות והחזיר את החרדים למעוזי השררה.
“הממשלה הזו הובילה לממשלת שרון השניה עם טומי לפיד והמפד”ל, ממשלה שזכתה שוב לתואר ממשלת השמד והיתה אחת הגרועות במחוזותינו”.
“אחר כך ב-2006 הופיעו ראש הממשלה אולמרט והחרדים חבוקים ודבוקים בדבר המלך, רוקדים על הבמות ומתקשים להתכתב עם דעת הקהל הכללית.
ואז, שימו לב, בדיוק כשמגיע תורה של עוד ממשלת שמד הכל משתבש ו”אחריה הייתה עוד קדנציה עם נתניהו”. ורק היא הובילה ל”ממשלת האחים הלא קדושים שלא מכבר נפחה את נשמתה”.
כלומר, התאוריה על “מסלול קסמים בעל תבנית קבועה ומדויקת: ממשלת ימין-חרדים מנקרת עיניים, שמזמינה מיד לאחריה ממשלה אזרחית ואנטי חרדית לסירוגין” – לא ממש פועלת.
לתשומת לב ממציאה.
4.
תלמדו מעיתון מפלגתי (אריה זיסמן, יתד נאמן) איך צובעים בוורוד ראשות ועדה, שלא ממש נחשבת למכובדת.
“מלבדם יכהן… ח”כ הרב אורי מקלב כיו”ר ועדת המדע, ועדה שניתן לעשות בה רבות, כפי שהוכיח יו”ר הוועדה הרב גפני בקדנציה הקודמת”.
אין ספק, הישגים כבירים היו בראשות ועדת המדע.
אין גם ספק בכך שמקלב חשק בראשות ועדת הפנים, אלא שהחברים שלו לא ממש נלחמו עבורו, כדי שזה יקרה.
למה? נו, טוב, בטח זכרו את הגדולות והנצורות שאפשר לפעול בה, בראשות ועדת המדע…
5.
אפרופו עיתונים ‘מטעם’ קבלו את ההבטחות של עורך יום ליום, יצחק קקון:
“אוכל לומר למצביעי ש”ס, מה שרבי אריה הבטיח בבחירות הוא יקיים. בשבילכם הוא כאן, ואת העבודה למענכם הוא יעשה עד הסוף. הגיע הזמן להחזיר את המהפכה”.
אז לכל החוששים שמא חוק מע”מ אפס לא יעבור, בסופו של דבר (קראו ב’בקהילה’ את דבריו הנוקבים של העיתונאי יעקב ריבלין, תחת הכותרת “חתימה, ללא אמון”, על כך שלא לכל הבטחה, צריך גם להאמין).
ש”ס, אליבא דיום ליום, “חייבת את הכלים. ובזה אני סומך בעיניים עצומות על יו”ר התנועה הרב אריה דרעי, הוא ממולח וממוקד, וגם לא מטעים אותו. הוא יודע במדויק מה כוחו ומה מגיע לו, לנו.
“הדרישות שלו: תיקים חברתיים שיש להם השפעה לסייע לכל אזרח בישראל, ובעיקר לחלשים, לעניים, לאלו שיוקר המחיה מותיר אותם עם מקרר ריק. כי רק לש”ס אכפת מאותן אוכלוסיות מוחלשות”.
איך במשרד הפנים אפשר לעזור לחלשים? רק הצרמוניה מהשטח, נגד החזרתו של דרעי ל”זירת הפשע”, כפי שכינו זאת גורמים כמו התנועה לאיכות השלטון ועוד, הם שהובילו להחלטה לוותר. כן, גם נגיסתו של משה כחלון במנהל התכנון, שבלעדיו אין הרבה מה לעשות בפנים.
כך או כך, אילו באמת רצתה ש”ס להתרכז בעזרה לשקופים, הייתה מלכתחילה דורשת נחרצות את משרד הכלכלה והרווחה. לא במשרד הדתות מסייעים לשכבות החלשות.
6.
הביקורת שנשמעה השבוע מפי בכירים ביהדות התורה על שש”ס לא ממש נלחמה כתף אל כתף בכל הקשור לביטול הגזירות על עולם הישיבות וביטול חוק הגיוס, הביא את יום ליום לפרסם מעין כתב הגנה על התנועה להשבת עטרה ליושנה.
כשהוא מתבסס על דברים של אריאל אטיאס מסביר כתב העיתון, חיים ישראלי: “עוד הצביע הר’ אריאל אטיאס על ההישגים הרבים למען עולם התורה, חוק הגיור, חוק הגיוס וחיזוק מעמד בתי הדין הרבניים.
“טרם פתיחת המו”מ בין הצדדים, נפגש יו”ר התנועה הרב אריה דרעי עם חברי הכנסת הר’ יעקב ליצמן ור’ משה גפני, וסוכם על שיתוף פועלה והליכה כבלוק אחד בכל סל הדרישות בענייני דת ומדינה. לכל אורך המו”מ ישבו פעמים רבות צוותי המו”מ של ש”ס ויהדות התורה, ודנו ביניהם תוך שהם מתאמים עמדות ומציבים שורה של דרישות, שבראש ובראשונה מטרתן ביטול כל גזירות לפיד בשנים האחרונות וחיזוק עולם התורה והיהדות בארץ ישראל”.
האם להאמין לדברים? לכו, תתעניינו, ולא רק ביהדות התורה. שאלו את צוות המו”מ של הליכוד.
7 .
האם משפחה ויתד נאמן מתאמים ביניהם את שערי המגזינים?
שימו לב לשערי שני המגזינים: ‘משפחה’ עם “שחרית שלפני העקדה: ששה חודשים אחרי, הרב איתן מועלמי ניצול הטבח בהר נוף חוזר לבית הכנסת – שחזור מרטיט”.
אפרופו, מרטיט. התואר ‘מטלטל’ שמור לביקור שליח משפחה אהרן גרנות בחורבות נפאל, כמו גם התואר ‘דרמטי’ – יומן דרמטי מבין ההריסות. שאפו על המילים הגבוהות-גבוהות, מרטיט-מטלטל-דרמטי.
יתד נאמן עם “נס במקום הזה” ו”חוזר לאיתנו” – הרב איתן בן שרה מועלמי ניצול הטבח בהר-נוף חוזר לבית הכנסת שבו התרחש הטבח הנורא שכמעט וגבה את חייו ומספר על תחושותיו.
אלא שבניגוד למשפחה, בה הוקדשו שישה עמודי מגזין צבעוניים לכתבתה של שרה פרדס, ב’יתד’ הסתפקו במחצית עמוד לכתבתו של א.רפאל (שם עט, כפי הנראה).
8.
בתחרות בין השבועונים בקהילה ומשפחה מנצח השבוע האחרון, בלי שום ספק.
בעוד בקהילה מסתפק בראיון טלפוני עם שליחי חב”ד בנפאל, בני הזוג הרב חזקי וחני ליפשיץ, משפחה שיגר את אהרן גרנות עד לקטמנדו המרוחקת, שחזר עם סיקור מהשטח גם בחלק החדשות של העיתון וגם עם כתבת מגזין.
אבל אם בודקים מעט יותר לעומק מתקבלת תמונה מעט שונה: למרות שמבחינת ההישג העיתונאי ניצח משפחה, הרי שמבחינת התוכן עצמו, התיאורים של בני הזוג ליפשיץ מרתקים הרבה יותר, הגם שלא הודבק להם ‘דרמטי’, ‘מטלטל’ או ‘מרטיט’.