המדריך של הרב לאו לנואם המתחיל

 מישהו נתן לי פעם עצה טובה: אם קובעים חתונה לעוד חודשיים-שלושה – אז עובדים קשה חודשיים-שלושה. במשך חודשיים-שלושה מפיקים ומתכננים ובוחרים וטועמים. ואם קובעים את החתונה לעוד חצי שנה – אז במשך חצי שנה מפיקים ומתכננים ובוחרים וטועמים. אנחנו בעצם מחליטים כמה חודשים של הכנות וישיבות על צבע המפיות והפרחים ייגזרו עלינו. אורך הזמן שנקצוב לעצמנו – זה הזמן שניאלץ למלא בטרחה ובעמל. מעולם לא היו זוג ומחותנים שסיימו את ההכנות לחתונה מבעוד מועד וישבו לנוח. תמיד זה עד הרגע האחרון.

וכמו בחתונה, כך במשא ומתן קואליציוני. כמה זמן שנקציב לו בחוק – ככה הוא ייקח. לכן משהו כאן פשוט לא הגיוני. כאילו לא מספיק ששיתקנו את המדינה לכמה חודשי בחירות, אנחנו קובעים עוד פרק זמן שברור מראש שכולו מיועד למריחת זמן. הרי נתניהו יכול היה לסגור ממשלה בשלושה-ארבעה טלפונים כבר באותו יום שלישי של הבחירות, כמה שעות אחרי המדגמים ואחרי שרשרת התודות לשרה. אז מה למען השם קורה פה? מה פשר הנמנום והעצלתיים, ולאן נעלמה תחושת הדחיפות והבהילות? תראו איך אנחנו יודעים להיחלץ חושים ולהוציא בן לילה משלחות הצלה לנפאל ולהפוך את העולם, כשאנחנו רק רוצים. האם אי אפשר לקחת טיפה מהאנרגיה הזאת לחדר המשמים עם הבורקסים והמיץ שבו יושבים כבר יותר מחודש הנציגים של ביבי, בנט, דרעי, כחלון, ליברמן וגפני?

והימים האלה מתמלאים בינתיים בדבר אחד – שקרים. כולנו עוקבים אחרי בית הספר הגבוה לתחמנות ותככים. יצא לי להיות השבוע חלק משיחת מסדרון כזאת, על הפוליטיקה. היו שם איש תקשורת אחד, עוזר פרלמנטרי אחד, ועוד כמה שמחשיבים את עצמם מבינים ברחש-בחש של הרכבת הקואליציה, וככה זה נשמע:

הראשון אמר: בנט הפסיד. הוא רצה את תיק החוץ ונאלץ להתפשר על החינוך, ועכשיו רק עושה את עצמו כאילו התאהב בתיק. איך, איך הוא נפל ככה.

השני אמר: בנט ניצח. תיק החוץ הרי דל בג’ובים, תיק החינוך הוא מה שהמפלגה שלו בעצם רוצה. הכול היה ספין שלו, הוא מלכתחילה רצה את התיק הזה, שיש בו המון תקציבים והשפעה. כל הקטע עם משרד החוץ היה רק הצגה.

שלישי הכריז: שניכם טועים. בהתחלה זו באמת הייתה ברירת מחדל, אבל ביממה האחרונה הכול התהפך. הרי השמאל מסית נגד בנט בצורה מזעזעת ואומר שהוא בכלל לא ראוי להיות שר. לא ראיתם את התגובה המגוחכת של זהבה גלאון נגדו? במצב כזה זה כבר טוב לו לקחת את התיק, הוא מתחזק מזה בתוך המחנה שלו, כי הנה, השמאלנים מתעצבנים, אז אנחנו נראה להם מה זה וניקח את החינוך. לא מתנצלים.

רביעי הוסיף: הסיפור זה לא בנט, זה ארדן. הוא הגיע למקום הראשון בליכוד כדי לריב עם בנט על החינוך? זה יוצר לנתניהו משבר אדיר עם האיש הכי חזק במרכז הליכוד, שמרגיש שגם הוא רוצה לדאוג לחינוך ילדי ישראל.

החמישי כבר בלבל אותי לגמרי וטען: חבר’ה, לא הבנתם. ארדן והליכוד עושים פה ספין על ספין. ארדן בכלל לא רוצה את החינוך, הוא מתואם עם ביבי, הם יוצרים משבר רק כדי שנפתלי יחשוק בתיק הזה ויציג את זה כניצחון על ארדן והליכוד, אם בסוף יקבל את התיק. הכול פה מתוכנן מראש, מאחורי הקלעים.

והשישי חתם, כמו שתמיד מסתיימת כל פרשנות פוליטית בימים אלה: הכול לא נכון, ביבי בכלל רוצה אחדות, זה הכול עוד משבר שהוא יוצר בדרך אל בוז’י.

מדהים. וזו רק ההתנהלות סביב תיק אחד למפלגה אחת. אמנם אני הייתי השביעי, האחרון שם, זה שאמור לבוא עכשיו עם פרשנות מכיוון אחר לגמרי, אבל כבר באמת לא היה לי מה להוסיף. לקחו לי הכול. רגע לפני שהפורום התפזר חשבתי לעבוד עליהם ולהגיד “בנט הודיע הרגע שהוא מוותר על תיק החינוך”, רק כדי לשמוע איך כל אחד מהם מסביר שזה הרי היה הכי צפוי ומתבקש, ומיד בונה מחדש תלי תלים של ספינים.

 “בשום מקום לא למדתי איך לדבר”, אמר הדובר מספר אחת של העם היהודי. הרב ישראל מאיר לאו ישב השבוע על הבמה, בכנס השנתי של ארגון הרבנים ‘ברקאי’, והתבקש לתת טיפים לנואם המתחיל. להעניק כמה עצות משלו לרבנים צעירים יותר, שרוצים גם הם לדעת למשוך את הקהל ולרתק אותו. אבל הרב קודם כול הבהיר שהוא עצמו מעולם לא קיבל שום טיפ כזה. בגיל בית הספר הוא הרי היה בכלל בגטו, ואז במחנה ריכוז. “לא למדתי כלום, אבל אמרתי וגם שמעתי בחיי הרבה דרשות. אז הנה שלוש עצות מניסיון החיים שלי”.

כמי שגם יוצא לו לשמוע לא מעט דרשות, נדמה לי שמדובר בעצות זהב. אז רבנים, דרשנים, מורים, מחנכים, מדריכים, פוליטיקאים, מרצים וגם סתם נואמים מזדמנים שצריכים לדבר פתאום בשבע ברכות – רשמו לפניכם:

“הטיפ הראשון הוא כזה: את העמוד הפותח של הנאום שהכנת – תזרוק לפח. כי מה יש בעמוד הראשון? כתוב שם ‘אני מתנצל, לא חשבתי שייתנו לי לדבר, לא הכנתי ולא התכוננתי’. אדוני, אתה עומד בפני ציבור ומדבר. תכבד את המעמד ותגיד את מה שיש לך לומר. הדף עם ההתנצלויות – לסל. שמעתי הרבה נאומים שבהם הפתיחה קלקלה לנואם את כל האווירה, וממש הוציאה את החשק להמשיך ולהקשיב.

“ועכשיו לטיפ השני: כשכותבים חיבור או מכתב תמיד שואלים איך מתחילים. אנשים אומרים לעצמם: אם אני רק אתחיל, זה כבר יזרום. זה לא נכון! אני מציע לכם, ותאמינו לי שזה עובד: תחשוב איך אתה פותח, אבל אל תשקיע רק בזה. תחשוב לא פחות איך אתה מסיים. במה אתה גומר את הנאום, הדרשה או ההרצאה שלך? נקודת הסיום תופסת את האנשים. לפעמים רק עם זה הם הולכים לחיים, עם המילים האחרונות שלך. וזה לא רק בשבילם, זה גם בשבילך. ככה אתה יודע לנחות. אתה לא מדבר כמו אותו נואם בקונגרס הציוני שכולם עזבו את האולם בזמן דבריו, והוא המשיך והמשיך לדבר ולדבר ורק היו”ר המסכן נשאר לשבת. ואז אחרי שלוש שעות של נאום הוא שואל את היו”ר: מה השעה? ענה לו היו”ר: אדוני לא זקוק לשעון, אלא ללוח שנה! רבותיי, אל תדברו ימים ולילות. ברגע שאתה חושב מראש על נקודת הסיום, לא תגיע למצב האומלל הזה שבו הקהל אומר לעצמו: די, נמאס כבר, הוא התחיל יפה והוא מדבר יפה אבל הוא לא יודע לסיים. הוא ממריא וטס ונוסק למעלה, אבל לא נוחת.

“והטיפ השלישי הוא המרכזי. בין הפתיחה, שאמרנו שהיא מיותרת ברוב הפעמים, לבין הסיום שאמור להיות הפאנץ’-ליין המוחץ, צריך לדבר על התוכן. ואתם צריכים לדמיין את המצב הבא: הבעל חוזר הביתה בערב, ואשתו שואלת אותו: ינק’ל, איפה היית? והוא עונה: הייתי בבית הכנסת. והיא שואלת: מה היה שם? חזרת מאוחר. והוא אומר: היה כנס בנושא השבת, נגד חילולי שבת. והיא שואלת: מי דיבר שם? והוא עונה: הרב איקס. והיא שואלת: מה הוא אמר? והוא עונה: אה… אה… שבת, שבת. והיא שואלת: כן, אבל מה הוא אמר? והבעל יודע רק לומר: אה… אה… שצריך לשמור שבת… שבת זה חשוב”.

בשלב הזה הקהל צוחק מההצגה המאולתרת שהרב לאו כמובן המחיש בכישרון תיאטרלי. אבל אז הוא חוזר לטון רציני וכמעט צועק על דור העתיד של רבני ישראל: “רבותיי, אנשים צריכים ללכת הביתה עם משהו ביד! משהו ממשי. רעיון, פירוש, הצהרה, הכרזה, משפט מפתח. לא מספיק לדבר על משהו, צריך להביא את הדבר עצמו אל לב האנשים. ‘קחו עמכם דברים’, אומר הנביא הושע. ‘קחו עמכם דברים ושובו אל ה’’. מה הם הדברים שהאדם לוקח עמו ממה שאמרתם?

“אתם יודעים, כבר 26 שנים אני מחלק בכל שנה חומש לילדי בית הספר ‘אהבת ציון’ בתל אביב. בית ספר ממלכתי. הם לא קוראים לזה חומש אלא תורה, ובכל שנה אחרי החגים מגיעה כיתה ב’ לבית הכנסת שלי, ‘סמאטס’, לטקס חגיגי. לצערנו בשבילם זה לעתים ‘סיפורי המקרא’, אבל לפחות יש שם ‘בראשית ברא אלוקים’ ו’שמע ישראל’, בתוך הספר. הם מגיעים אליי בגיל שמונה ולפעמים, אחרי 20 שנה, כשמישהו בא להירשם לנישואים, הוא עולה בבניין הרבנות של תל אביב אל המשרד שלי ונכנס ואומר: סליחה, אני לא רוצה להפריע, רציתי רק להגיד שאני לא אשכח שנתת לי את התורה לפני 20 שנה וסיפרת סיפור על החפץ חיים. עומד מולי צפון תל אביבי בן 28 , כל הנאום שלי בזמנו היה כרבע שעה, אבל הוא זוכר את הסיפור. אגב, אני מגיע לשם כל שנה ולומד גם על השמות שלהם, שמשתנים. על כל חומש כתוב השם של התלמיד, ואני קורא לו לבמה. אין שם אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. אף אחד משבעת השמות של האבות והאימהות לא מופיע שם. אם מופיע שם תנ”כי כמו יוני, נדב או עידו – זה נס. לפני כמה זמן עלתה לבמה ילדה, ואני קורא את השם שלפניי: ‘אנסטסיה’. אני שואל אותה, ליד ארון הקודש, איפה היא נולדה. התלבטתי בין מוסקבה לבין קייב. והיא עונה לי: באסותא. אתם מבינים? היא נולדה באסותא בתל אביב, אבל הוריה נתנו לה את השם אנסטסיה. לא שרה, רבקה, רחל או לאה. אבל לפעמים יש לנו הזדמנות של פעם בחיים לעמוד כמה דקות מול אנסטסיה כזו, ולספר לה ולחבריה סיפור שאולי הם יזכרו גם בעוד 20 שנה”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’