השבוע, נמשיך לדון בנושא חלוקת רכוש. הפעם, נתמקד בנכסים שנצברו טרם הנישואין, וכיצד אלה אמורים להתחלק במקרה של גירושין.
כפי שציינתי בטוריי בעבר, הרי שחוק יחסי ממון קובע כי במסגרת הרכוש המשותפת, המחולקת בעת הגירושין, לא יכללו הנכסים הבאים:
1. רכוש שנרכש טרם הנישואין, או שניתן לאחד הצדדים במתנה או בירושה
2. רכוש שבני הזוג הסכימו בכתב כי לא יאוזן ביניהם
3. גמלה או פיצוי המשולמת לאחד מבני הזוג בלבד
אציין כי כפי שבן הזוג אינו זכאי לזכויות שבמסגרת הנכסים הנ”ל, כך הוא אינו אמור להתחלק בחובות שלו. היינו, אם בן זוג הקים עסק טרם הנישואין, והמהלך הנישויאן זה צבר הפסדים – רק בן הזוג שהוא בעליו של העסק אמור לשאת בהם, ולא בן זוגו.
אולם, ככל שיקבע ביהמ”ש, כי גם לבן הזוג השני חלק כלשהו בעסק – הוא יצטרך להשתתף גם בחלק היחסי של החובות.
בפסיקה של בתי המשפט ובתי הדין התפתחה עם השנים התיחסות לדין הנכסים שאמורים לא להיות משותפים, וכאשר קיימים מקרים לא מעטים בהם נפסק כי נכס שנצבר טרם הנישואין- הוא משותף. למעשה, ישנה הבחנה בין 2 סוגי נכסים עיקריים:
1. דירת מגורים חיצונית– דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין, או שנתנה לאחד מהם בירושה או במתנה – אולם בני המשפחה גרו בה.
במקרה מסוג זה, יידרש נטל הוכחה מופחת על מנת להוכיח כי זו אמורה להיות משותפת, ולהתחלק בין בני הזוג במעמד איזון המשאבים, במיוחד כאשר עסקינן בדירה בה גרו בני המשפחה זמן מה, שיפצו אותה, ונישואיהם היו תקינים.
למעשה, קיימת פסיקה הקובעת כי במקרה בו בן הזוג הרשום כבעלי הדירה התיר לבן זוגו לגור בדירה למשך זמן מה, הם גדלו בה את משפחתם, והשקיעו בה מכספם (כגון שיפוצים) – עליו מוטל נטל ההוכחה כי לא קיימת כוונת שיתוף.
2. עסק שהוקם טרם הנישואין או חסכונות שנחסכו טרם הנישואין והושמו בחשבון נפרד- במקרים מסוג זה, ידרש נטל הוכחה גבוה יחסית על מנת להוכיח כי אלו אמורים להיות משותפים ולהתחלק בין בני הזוג במעמד איזון המשאבים, מאחר ורק צד אחד צבר אותם ועשה בהם שימוש בלעדי- כמובן, במידה ולא קיים שיתוף בנכסים אלו.
מה קורה אם עסק מעלה את ערכו במהלך הנישואין?
כאמור, עסק שהוקם טרם הנישואין אינו אמור להתחלק בין הצדדים.
אולם, לעיתים ביהמ”ש וביה”ד מעניקים חלק בעליית ערך הנכס, בדרך כלל, כאשר הוכח כי גם הצד השני- שלא הקים את העסק- תרם באופן ישיר לעליית ערכו. במקרה שכזה, יכול הוא להיות זכאי לחלק מסוים משווי ההשבחה לה תרם.
בפסיקה נקבע כי על צד הטוען כי פעולתו והשקעתו הביאה לעליה בערך הנכס, ועל כן הוא זכאי לחלק יחסי מהשבחה זו, להוכיח כי:
1. עלית הערך נבעה בעיקר מעבודתו בנכס.
2. עליית ערך הנכסים לא נבעה מעליית ערך נכסים מהסוג העומד לדיון.
3. שווי הנכסים בשל השקעת בן הזוג עולה על שוויים לו מומשו הנכסים בעת הנישואין ותמורתם הושקעה בהשקעה בנקאית או בהשקעה פאסיבית אחרת רגילה. כלומר, יש להוכיח כי אם הנכס היה נמכר במהלך הנישואין, וכספי תמורתו היו מושקעים – הרווח המתקבל מההשקעה היה נמוך מזה אשר היה מתקבל במקרה בו הנכס לא היה נמכר.
כל האמור במאמר זה לא בא במקום ייעוץ משפטי פרטני ולא מהווה לו תחליף. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.