משהו מעניין עובר העולם הגלובלי. משהו עוד יותר מעניין עובר עלינו, תושבי הארץ המובטחת, בכך שעינינו נותרות עצומות והגוף מסרב להתרגש מכל הסיטואציה המעניינת המלווה אותנו בשנה האחרונה.
‘הטבע’, זה שהיה חברינו הטוב במאה הקודמת, החליט לאתגר את העולם בשינויי אקלים קטלניים ובתופעות הרסניות שלא ידענו, ואנחנו משום מה, לא פוקחים עיניים.
אך אולי בעצם, דווקא המחשבה כי ‘הטבע’ משתגע, ולא ההבנה כי מישהו משגע את הטבע ומבקש שניתן על כך את תשומת ליבנו, אולי הסיבה הזו, היא זו שגורמת לנו להיות עיוורים רק לרגע, ולעוד רגע נוסף.
לשרשרת תופעות הטבע הבלתי נעימות של ‘טורנדו’, ‘הוריקן’ וקיפאון אימים ברחובות, נוספה בסוף השבוע האחרון רעידת האדמה הגדולה בנפאל, החזקה בעוצמתה במאה השנים האחרונות.
ברגע אחד נהפכה הארץ לעיי חרבות. הרעידה הגדולה, שנמדדה בעוצמה הקרובה לדרגה השמינית בסולמו של ריכטר, טלטלה את נפאל וזרעה הרס של ממש ברדיוס ענק.
בתים קרסו כמגדלי קלפים וקברו אלפים תחת עיי החרבות. בניינים היסטוריים, שכיות חמדה ארכיטקטוניות, כולם הפכו לאבק פורח. התמונות שמגיעות מקטמנדו הבירה מלמדות על מראות קשים ובלתי ניתנים לתיאור. ילדים יחפים הקוראים בשמות הוריהם, ואימהות דואגות המבכות את אובדן יקיריהם, הם רק חלק מהטרגדיה הגדולה הנמשכת אף עתה בזירת החורבן.
היהודי החרדי הארצישראלי שהתוודע רק בצאת השבת לממדי ההרס, צקצק מן הסתם בלשונו והמהם משהו על “ישראלים שאולי נמצאים שם וכמה מסכנים משפחותיהם בארץ”.
אם הוא משתייך לזק”א ייתכן ואולי הוא גם טרח לברר האם תצא משלחת סיוע ומתי. אפילו אלו ‘הרחימאים’ והרגישים יותר, שכן עסוקים בסיוע ובמתן עזרה, סובבים בדאגתם ובפועלם סביב היהודים והישראלים שנחשפו לרעידת האדמה וטרם יצרו קשר.
אבל האם מישהו בדק מה קורה עם עצמו?
לא עם עצמו שנמצא בנפאל או בהרי ההימליה, לא עם עצמו שנמצא בשלב שלפני כבישת האוורסט, כי הוא לא שם. עם עצמו שנמצא בבני ברק, בירושלים ובמודיעין עילית. עם עצמו שנמצא בבית על ספה נוחה ועל מיטה מוצעת, עם עצמו השלם בגופו לחלוטין, אך לצערו שלם מדי גם בנפשו.
הרעד וההרס קרו אמנם הרחק מכאן, והנפגעים אינם יהודים ברוך השם. אבל הי, החורבן והטרגדיה קרו בעולם שלנו, תחת אותה כיפת שמים ועל ידי אותו מנהיג שמעורר אותנו בבוקר ומעניק לנו את חיותינו.
האם זו לא סיבה מספיק טובה לפקוח עין, להחזיק את הלב ולזעוק על החורבן? האם מכת הלב וזעזוע הנפש אינם מגדירים אף אותנו כנפגעים מהאסון, וככאלו אנחנו מוכרחים לדאוג ולשנות כיוון?
מגדירים, ועוד איך.
•
“ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל בתשובה וייראו ויפחדו פן תגיע אליהם הפורענות.. וכשאינם מתייסרים ברעת אחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע וילך הלוך וקרב. ומי שראוה את אלו התלאות אשר הם באמת התרעות מהשם יתברך ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקיבל עליה התרעה והתיר את עצמו למיתה”.
את הדברים המופלאים הללו לא אמר הרב שטיינמן שליט”א ולא כתבו ‘רבני וחכמי המועצת’ בקול קורא. את שיחת המוסר הזאת דרש רבינו ניסים, הר”ן, לפני קרוב לאלף שנים, מן הסתם בעקבות רעידה דומה בממלכה היסטורית.
הר”ן איננו איתנו, אך המילים, החדות החותכות והמייסרות, עומדות לפנינו היום ורלוונטיות בדיוק כמו אז לפני התפתחות הטכנולוגיה והקרבה הווירטואלית הממשית לכל מקום בעולם. ואלי רלוונטיות קצת יותר.
כשקורה משהו אי שם בעולם, אומר הר”ן, הוא אמנם קורה “שם” אבל הוא מוכרח להשפיע “כאן”, בעולם היהודי.
העיניים, אלו שלא ייפקחו במכה רחוקה, יצטרכו בעל כרחם למצמץ בחזקה כשהמכה תהיה תחת אפם באור מסנוור ומדאיג של “היכן הייתם?”.
– אז איך זה שהלב היהודי לא מזדעזע 7.8 בסולם ריכטר?
•
אולי זה נחמד, ואפילו קצת מתחסד לדאוג ולהרגיש את הכאב האישי של הגויים בקטמנדו, אבל זהו שלא.
הזעזוע והיראה, הפחד והחרדה אינם בגלל שקרה “להם” משהו רע, ולא מחמת העובדה, המצערת צריך לומר, שאלפי הרוגים שוכבים כדומן ברחובות קריה.
ההתעוררות צריכה להיות רק בגלל שאנחנו יודעים בוודאות מיהו המכה ומהי מטרתו, ובעיקר מיהם המוכים האמיתיים, שרק ‘במקרה’ לא מתגוררים תחת אותה ‘פלטה’ גלובלית.
עורו ישנים, עורו.