ימי האבל, ימי זיכרון השואה והזיכרון וגם חגיגות עצמאות מאחורינו.
כל פרט וכל קבוצה ביטאו את הימים הללו בדרך שלהם. בטקסים מרכזיים ובהתייחדות פרטית.
חלקם חגגו עם המשפחה המורחבת “על האש” ביערות ובפארקים, חלקם ערכו תפילות בבית הכנסת עם הלל. אחרים סתם נהנו ביום החופשי, והיו שפקדו את בתי הכנסת למוסד יפה שנקרא “בר בי רב” .
הימים האלו, מטבע הדברים, עברו גם עם ספיחים ותקיפות חיילים, שהרי אי אפשר לשכוח את המחמירים שלא מסתפקים במצווה מעשית, אם אין מחאה בצידה.
את מדקדקי המצוות הללו אנחנו פוגשים בדרך כלל בבית הכנסת או בשכונה. אלו שבטוחים שתפילתם לא התקבלה, אם לא העירו – “המעוררים” – למישהו על משהו.
כראוי בימי אבל ושמחה לאומיים הנחגגים בראש כל חוצות, נהגו המחמירים לצאת לרחובות. חלקם עורכים תהלוכה דווקא בעת הצפירה, כדי להוכיח לתורמים בחו”ל ש”ישראל עוד רד עם ק-ל” [הושע יב], וקבוצה אחרת, המכנה עצמה ה’חרדים השפויים’, מפגינה כנגדם כדי להוכיח לחילונים ש”אנחנו בסדר”.
בין סיקריקים חרדים לחילוניים
השנה נקלעתי להפגנות שערכו “סיקריקים חילוניים” בבית שמש נגד “סיקריקים חרדים”, ונדהמתי מהדמיון ביניהם. אלו ואלו רקדו עם דגלים כדי להתגרות בשני. ההבדל היה רק בצבעים.
אלו ואלו התאבלו ושמחו רק בימים הפוכים. הקיצונים החרדים קיימו תהלוכות ביום הזיכרון והתעטפו באבל ביום העצמאות. החילונים נהגו הפוך.
גם בין הכותבים, הללו מהללים והללו מקללים.
לחזק את ההשקופה או להתחנחן בהצלוחה, כביכול מישהו מבין הצדדים מושפע מן הטורים הללו. מדוע אנחנו כל כך “חרדים” לימים אלו ומנסים לתת להם משמעות יותר מהחילוניים עצמם?
בנט אמר לי ‘לא להתנצל’. ואמנם, חשבתי להמשיך בשיגרה מבלי להתנצל, אלא שאז אנשים חשובים אמרו לי כי המשך ההתנהגות השגרתית היא “חילול השם”. מאידך, בעיני החילונים בעצם היותי חרדי (ועוד חסיד) אני כמובן מייצג את ה”סיקריקים”.
אין בכוחי להסביר ולהסביר ולהסביר, מלבד העובדה שכבר צויינה על בנט – שאסר עלי להתנצל.
לכן החלטתי לאחר המימונה, שאני יורד למחתרת כדי לקיים את דברי הנביא “חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”.