המאבק הפתטי על תיק ההסברה, זה שקרוי בטעות תיק החוץ, הוכרע

בשעת לילה מאוחרת, הודיע נפתלי בנט על כניעתו.

מי שהכריע את נתניהו במו”מ הקואליציוני הקודם, נאלץ להניף דגל לבן ולקחת את התיק בו לא רצה בשום פנים ואופן. עכשיו מתברר כי “התאהב” בו בכלל ואנחנו לא ידענו.

מה שהכי מדהים במאבק לחיים או למוות שהוא ניהל עד אתמול ב-23:00 סביב תיק החוץ, זה שהגלדיאטורים שנאבקו לא שילמו שום מחיר ציבורי.

נפתלי בנט ואביגדור ליברמן דחקו הצידה כל ערך ראוי לטובת האגו הפרטי שלהם, ואף אחד לא אמר כלום. לא מפחדנות. מסתבר שכבר אין לנו ציפיות מהם.

זה ברור לנו שהם ירמו אותנו בקמפיין הבחירות, ידברו על נושאים מסויימים ואחרי הבחירות ידרשו דברים אחרים בכלל.

ברור. מה חשבתם? מה ציפיתם? הם פוליטיקאים.

תיק החוץ הוא כבר מזמן לא תיק חשוב. מעמדו כאחד משלושת התיקים הבכירים הוא קשקוש גמור. תיקי החינוך, האנרגיה והמים, המשפטים ואפילו התקשורת חשובים ממנו.

שר החוץ, במתכונת המודרנית שלו, ממלא לוח זמנים גדוש עד להתפקע. נסיעות, קוקטיילים, רק בדבר אחד הוא כמעט לא מתעסק. בעניינים הבוערים של מדיניות החוץ.

הנושא האיראני אצל ראש הממשלה, שר הבטחון והמוסד. אפילו שטייניץ מקבל שם איזו נגיעה. שר החוץ? לא קשור.

המו״מ עם הרשות הפלשתינאית, כשהיה דבר כזה, נוהל על ידי ראש הממשלה ושרת המשפטים. התיק של (החרבת) היחסים עם ארה״ב מנוהל על ידי ראש הממשלה. שר החוץ הוא בקושי שר הסברה משודרג. הוא מקבל את הטייטל היוקרתי כשהוא מתראיין בסי אן אן ופחות או יותר זהו.

סליחה, הוא גם יכול להתעסק בנזיפה באומות העולם הצבועות – דנמרק ושבדיה ודרום אפריקה, כולם צבועים. עם כולם עוד אפשר להרוס את היחסים.

אה, לשר החוץ יש גם לגיטימציה לנסוע יותר מכולם. הוא לא צריך לחפש תירוצים מתחת לשטיח למה כשר כלכלה הוא בוחר לבלות מאות ימים בחו״ל.

לאן נוסעים? במקרה הטוב, למדינות באפריקה שרגל שר חוץ ישראלי לא דרכה בהן מעולם.

במקרה הרע לוינה, וינה ושוב וינה.

שר החוץ הנוכחי הביא את משרד החוץ לשפל חסר תקדים בגלל עצלנותו ועמדותיו המדיניות, אבל גם שרים ידידותיים יותר לסביבה, כמו דוד לוי וסילבן שלום, לא באמת השפיעו על מדיניות החוץ.

במהלך הקמפיין, נפתלי בנט תפס לעצמו את עמדת מטיף המוסר. הוא הרביץ בתקשורת תורה על חוסר איזון, ותקף את מערכת המשפט שלא מייצגת את הציבור (״נדרוש את תיק בטחון הפנים״).

תיק החינוך נשמע כמו מקום טוב למטיף מוסר, אבל עד אתמול אמרו בסביבתו שהם לא ייתנו לליכוד להפוך את נפתלי שלהם לזבולון המר חדש.

בנט גם לא חלם להיות שר המשפטים או שר התקשורת. מה פתאום? מה, האמנתם באמת לנאומים שלו? חבורה של פתיים שכמותכם.

בנט התראיין מאות פעמים במהלך הקמפיין, אבל מעולם לא טרח להגיד לציבור שיש לו הבטחה מראש הממשלה להיות שר בטחון, כפי שהוא טוען היום, ובוודאי שלא רמז שהדרישה האולטימטיבית שלו לכניסה לממשלה תהיה תיק החוץ.

הנימוק של דוברי הבית היהודי לדרישה היה עוד יותר מקומם: לא יכול להיות שמפלגה קטנה מאיתנו (איווט), תקבל תיק בכיר משלנו.

התיק הבכיר שמנהיג הציונות הדתית יכהן בו, מסתבר, הוא לא פונקציה של ערכים, אידיאולוגיה וצרכי הציבור שהוא מייצג. זה עניין של מעמד, אגו, למי יש יותר גדול.

על מנהיג ישראל ביתנו אין טעם אפילו לרדת. אפילו הציבור שלו כבר הבין את עומק הציניות של ליברמן ושענייני הגיור, ברית הזוגיות ושאר מצוקות עולי חבר העמים, מעניינות אותו פחות מסיור טעימות היין הבא שלו.

אני כותב ׳אפילו הציבור שלו׳, כי במשך שנים ליברמן ניצל את חולשת התקשורת בשפה הרוסית, כדי לשלוט בה ולתווך לציבור הרלוונטי מסרים מוטים.

ב-2009 עמדתי מחוץ ללשכת נתניהו כדי לדבר עם בכירי הליכוד, שבדיוק שמעו מראש הממשלה הנבחר מה יהיה תפקידם. כשמשה כחלון יצא, הוא סיפר שנתניהו הציע לו חצי תיק תקשורת. התיק יפוצל לשר המדיה ושר הטלקום, או משהו דומה. חצי לו וחצי ליולי אדלשטיין.

״אמרתי לביבי״, סיפר כחלון ״אתה לא רוצה, אל תיתן לי תיק, אבל בלי ההשפלות האלה״.

תיק התקשורת לא פוצל, אבל רציתי להציע לנתניהו לפצל את תיק החוץ, עד שבא בנט ב-23:00 ו”התאהב” בתיק החינוך.

המאמר הופיע בהארץ מתוך הבלוג של רביב דרוקר: http://drucker10.net