אחד הרעיונות הפוריים, שהושמעו במסגרת הדיון על תוצאות הבחירות, קרא להפריד את ניתוח דפוס ההצבעה של השכבות השונות בציבור הישראלי מהשסע העדתי, ולצפות בו מבעד לרמת ההשכלה וההכנסה של המצביעים.
נקודת תצפית זאת חושפת את העובדה, שככל שהמצביעים הם משכילים פחות ועניים יותר, ללא קשר למוצאם, כך גדלה נטייתם להצביע לימין. דומה, כי אפשר להסביר נטייה זאת על רקע היותה של היהודיות חלק בלתי נפרד ופוזיטיבי מזהותן של השכבות העממיות.
התנועה הציונית מעולם לא התכוונה להקים מדינה יהודית.
הרצל, יהודי אוסטרי מתבולל, לא התאווה לתקומת העם היהודי בארצו, אלא חיפש פתרון יעיל לאנטישמיות של זמנו. אפילו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הלאומן היהודי ואחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר של הציונות בראשיתה, שכפר ברעיון מדינת כל אזרחיה של הרצל והטיף למדינת לאום יהודית, חשב שהעם היהודי צריך לוותר על ייחודו התרבותי ולשאוף להיות עם ככל העמים המתוקנים בעיניו — כלומר, אומה אירופית שתבסס את האתוס הלאומי שלה על האתוס הגרמני.
לאור האכזבה של הדור היהודי שלאחר ההשכלה מהתקווה שאמנציפציה והשכלה אירופית יהפכו את היהודים, כיחידים, לאזרחים אירופים מן השורה, רעיון האומה היהודו־אירופית שהציעה הציונות כדרך אלטרנטיבית להיטמעות יהודית באירופה הנוצרית נשמע לא רע.
כי הרי מדוע שאירופה לא תאמץ אל חיקה מדינה של יהודים המתנהלת הרחק מן היבשת, ומאוכלסת באומה יהודו־אירופית? מה גם שמדינה זאת מבטיחה לשאת את דגלה של אירופה בארץ הקודש – מרחב שממנו סולקה בשלהי ימי הביניים – ולהשיב בו רוח.
ואכן, הרעיון הציוני של המדינה היהודו־אירופית כדרך אלטרנטיבית להיטמעות יהודית באירופה הנוצרית נחל הצלחה גדולה.
עובדה, ישראל של היום היא המדינה הלא־אירופית היחידה בשורה של ארגונים אירופיים חשובים, שהידועים שבהם, גם אם לא החשובים, הם תחרות האירוויזיון ותחרות גביע אירופה לאלופות בכדורסל.
מיקומה של ישראל במזרח התיכון נתפש בקונטקסט של השיח האירופי, כחלק מפרדיגמה קולוניאלית שבמסגרתה מרחב המחיה הגיאוגרפי הוא תפאורה ותו לא.
יותר מכך, נראה כי שיח זה מתייחס לישראל באותו אופן שבו הוא מתייחס לאומות ניאו־אירופיות כאוסטרליה או דרום אפריקה, ובאופן אינטימי יותר משהוא מתייחס למדינות דרום אמריקה.
מחיקתה של אומה
אלא שלמען תכלית ההיטמעות החד־משמעית הזאת של הציונות באירופה הנוצרית היה הצורך למחוק את יהדותה של האומה, להפריד את היהודים מהיהדות, להפוך את היהודים הישראלים לאירופים, הדומים ככל האפשר לאוכלוסיית אירופה הנוצרית.
לפיכך, מראשיתה הקפידה הציונות, בשליטתן של מפלגות השמאל, למחוק את כל האטריבוטים היהודיים של האומה היהודו־אירופית שנוצרה בישראל, ולשעבד אותם לאטריבוטים אירופיים.
בין אלה אפשר למנות: חילוניות, שיטה פוליטית אירופית, אידיאולוגיה סוציאליסטית, רוק אנגלי, מתירנות, פיתוח טכנולוגי מואץ והיי־טק.
אז איך מכאן הגענו למצב שבו דווקא הצורך באישור הזהות היהודית הוא שקובע את תוצאת הבחירות?
האומה היהודו־אירופית שהגתה הציונות היתה זקוקה לאזרחים. על בסיס תכליתה האמיתית של התנועה הציונית – היטמעות בחבר הלאומים האירופי – קשה היה להניע את המוני בית ישראל להגיע.
לפיכך הציגה עצמה התנועה הציונית כתנועה יהודית, וכך גם שיווקה את מדינת היהודים ליהדות העולם. אלא שמשהגיעו המהגרים היהודים אל חופיה, מלאי התרגשות ותקווה להתגשמות חזון הנביאים וכינון בית שלישי, טפחה על פניהם המציאות של שלילת היהדות.
הם נדרשו לוותר על האטריבוטים היהודיים שלהם. דומה שעד היום זאת תביעתו של השמאל הציוני מהעם היושב בציון, שרובו מורכב מצאצאיהם של אותם מהגרים שהגיעו לכאן דווקא כדי לחגוג את יהדותם.
השקר הציוני הקדוש הזה (קדוש משום שלכאורה לא היתה ברירה) עולה גם היום מן המתח בין הדרך שבה משווקת עצמה ישראל ליהדות העולם, כמדינה יהודית, לבין הדרך שבה היא מתנהלת בפועל על ידי האליטות הציוניות.
אליטות אלה – שאף כי איבדו פורמלית את השלטון עדיין נותנות את הטון בתחומי התרבות, הכלכלה והחינוך – משווקות את ישראל כמדינה אירופית, שמשלימה בלא שמחה עם מידה זעירה והכרחית של תרבות יהודית.
הבוז של אנשי האליטה הציונית לכל מה שריח יהודי נודף ממנו – המתבטא גם בניתוק בין התרבות העברית לבין התרבות היהודית – הוא זה שמרחיק מהם את העם והוא זה שהרחיק את העם מהמחנה הציוני, שמייצג אותם.
כי הרי היה זה מנחם בגין שהכריז בחגיגיות בכיכרות בבחירות 77′ “כולנו יהודים”, בו בזמן שיצחק בן אהרון קבל שיש להחליף את העם, והיה זה פרופ’ בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, חוקר ההיסטוריה היהודית, שהקדיש את חייו דווקא לחקר תולדות יהודי ספרד.
דומה כי תחום עיסוק זה, שמעיד לכאורה על נטיית הלב, עמד לבנו ולתנועה שהוא עומד בראשה לא פחות מהאזהרות על נהירת הערבים לקלפיות במערכת הבחירות האחרונה.
• רמי קמחי הוא ד”ר לתקשורת המלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל