החרדים התעלמו מפטירת הרב ליכטנשטיין

אני חי בתחושה, שמבחינתי, הרגשת הקשר עם הקב”ה היא אמינה יותר וריאלית יותר מכל דבר אחר שאני יכול לחשוב עליו… אני חש קרבה לקב”ה יותר מכל דבר אחר [מבקשי פניך, שיחות עם הרב ליכטנשטיין, עמ’ 17].

הרב ד”ר אהרן ליכטנשטיין ז”ל, הלך השבוע לבית עולמו, ובמותו איבדה היהדות את אחד מ’גדולי הדור’ שלה. ההספדים הנרגשים של תלמידיו הרבים, כמו גם השפעתו הכבירה על הציונות הדתית, והיהדות שומרת המצוות בכלל, בעשרות  השנים האחרונות, לימדו כי ראש ישיבת הר עציון, ענק התורה והמחשבה, גאון הלמדנות והידע, היה אכן מגדולי הרבנים והאישים התורניים בדור האחרון.

ועם זאת, לחלק בלתי מבוטל מן הציבור החרדי, פטירתו של ראש הישיבה המפורסם [שבחלק מהעיתונים החרדיים אף לא הוזכרה], לא הרעידה את אמות הסיפים, לא הניעה אותם לחשבון נפש על לכתו של אחד ‘הגדולים’, ועצוב לספר שפלח בלתי מבוטל כלל לא היה מודע לכך.

מדוע? כיצד ארע שבמרחב הישראלי המצומצם – מדינת ישראל הדתית, מסתלק אחד מהאנשים המרכזיים בה, וציבור שלם נהנה מפריווליגיה שלא לשוחח על כך? לא לנוד על כך, לא לבכות על כך?

יש אצלם [החילוניים. א.ה] הרבה גומלי חסדים. יש אצלם רבים הדואגים דאגה אמיתית לעתידה, לדרכה, לקיומה של כנסת ישראל. ואיני מתכוון רק לקיומה של מדינת ישראל, אלא גם של כנסת ישראל [שם, עמ’ 141].

בין הדתיים לחילוניים במדינת ישראל, כתב פעם פרופ’ ידידיה שטרן, אין שיח המבוסס על דיאלוג. מערכות היחסים נגועות בביטול, בהדרה, ובזלזול הדדיים. שני הצדדים אינם מייחסים לאחר מקום מרכזי בהוויה היהודית של התקופה מנקודת הראות  ההיסטורית.

ושטרן מסתבר צודק. האישוש המובהק ביותר נמצא לפנינו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כמו גם יום העצמאות למדינת ישראל. חתך עצום מן העם לא מצליח, לא מתוך רוע צריך לומר, למקם את ליבו, את תרבותו, את הנרטיב שלו, במקום בו מצוי הלב, התרבות והנרטיב של ציבור גדול אחר במדינת ישראל.

בתלמודי התורה, בישיבות, ובסמינרים לבנות, לא יועלו מחזות, יצירות, זכרונות ושירה סביב שני ימיה הלאומיים של מדינת ישראל. אין באמת רטוריקה של עצב או שמחה בשנים הימים הללו. באופן עצוב וזהה, צריך לומר, גם בימיה העצובים של היהדות המסורתית כמו תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, אין באמת שיח של אבל וחורבן על בית המקדש בציבוריות הישראלית-חילונית.

האם האפתיות או חוסר האכפתיות הזה, המאפיין את החברות בישראל, קיים גם בין שני חלקי הציבור שומר המצוות – הדתי והחרדי? מסתבר שכן. הרב ליכטנשטיין כבר לא אתנו, אלפי תלמידיו מבכים את אבדנו, ויש צעירים ברחוב החרדי, שאפילו לא הכירו את שמו.

[על היחס למדינת ישראל:] אני חושב שאנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהסיכונים גדולים. שהאחריות עצומה. וכשיש אחריות כבדה לא צריך לסגת. להיפך. אנחנו צריכים ללכת לקראתה. לעשות כמיטב יכלתנו [שם עמ’ 179].

הפער המתואר, הנדמה כבלתי ניתן לגישור כמעט, בין האוכלוסיות השונות, משכיח בסופו של יום אקסיומה בסיסית אחת: אנחנו חיים במדינת ישראל.

מדינה שבראשה עומד יהודי, שמדבר בעברית, המחוייב לשמירה על בטחונם של אזרחיה. מדינה שלצד החילון הגדול שהביאה בכנפיה, ידעה גם להפריח את  עולם התורה הגדול מאז חורבן בית המקדש השני.

אנחנו, צעירי החרדים, החיים במדינת ישראל השלווה יחסית, לא מכירים את הרגשת חוסר הביטחון הבסיסית המאפיינת יהודים רבים בתפוצות ובכללם גם כאלו החיים במדינות המבוססות וה’ידידותיות’ ביותר.

מעולם לא חשנו אנחנו היהודים החרדים והלא דתיים אי נוחות בעטיה של יהדותינו, או אורח חיינו. גם האברכים שבנו, מקיימים אורח חיים סביר במדינה הדואגת למילגה עבור כל אחד מהם, וגם הקיצונים שבינינו מירושלים ובני ברק מקבלים שירותי בריאות וימי אשפוז בבתי החולים ללא תמורה בסך כולל של עשרות אלפי שקלים, ללא כל הבדל בין מין, עדה, ורמת דת.

למדינה הזו, הגיע הזמן להודות – יש לנו אחריות. גם לנו. אנחנו חלק אימהננטי ממנה, לצד הציבור הדתי לאומי וגם החילוני. ‘המאחד בינינו’, אומרת הקלישאה ומזכירה את הגנום היהודי, ‘רב על  המפלג’.

‘אין לנו ארץ אחרת”, מזכירה לנו ללא הרף עוד קלישאה. אין לנו מקום אחר להיות בו, גם לא לנו החרדים. תשאלו את יהודי צרפת. זו היא הארץ היחידה שלנו. זו היא המדינה הבודדה שלנו.

וזו, כבר לא קלישאה.