1.
פרשת הניסיון המיסיונרי לערוך אירוע הטבלה המוני בעיר רעננה העסיקה השבוע את יתד נאמן – וטוב שכך.
למרות שכלי תקשורת חרדיים התעלמו מהפרשה, חשוב לציין שמדובר בסכנה המאיימת משמעותית על מדינת ישראל. למרות הניסיון לצייר בכותרת המשנה של הידיעה, שנכתבה על ידי יחיאל סבר, ולפיה כאילו “ביטול טקס ההמרה ההמוני בעקבות עמידתו הנחרצת של רב העיר, הגר”י פרץ שליט”א” – הנושא אינו כה פשוט.
אז נכון, וכפי שציין זאת סבר, שוררים קשרים מעולים בין ראש העיר, זאב בילסקי, לבין הרב יצחק פרץ, והאיום של הרב לפרוש מתפקידו אם ייצא האירוע אל הפועל, אכן הצליח להפחיד את ביילסקי (עוד בהיותו ח”כ ב’קדימה’ נהג לספר לי על קשריו המעולים עם הרב פרץ, ואיך כראש עיר ידע להסתדר עם תושביה החרדיים של רעננה). יחד עם זאת, לא ממש מדובר בנושא שבו יכולה העירייה לקבוע.
הדיון בבית המשפט, נכון לעכשיו, נדחה, אבל מדובר בדחייה זמנית בלבד. יש מצב, כפי שהיה בתקדים בעבר, שבית המשפט יחליט שעל העירייה לאפשר לכל זרם וקבוצה לקיים אירועים בשטחה.
ומה יעשה אז הרב פרץ? האם יפרוש מתפקידו? “הודעתי באופן נחרץ שאם חס ושלום ייצא לפועל טקס המרת הדת, אני מתפטר מתפקיד רב העיר ועוזב את העיר”, אומר הרב פרץ לסבר. האם, במקרה שבו חלילה יתקיים אירוע מסוג זה, אכן יפרוש?
פעם בחייו כבר עזב את תפקידו כיו”ר תנועת ש”ס למען ערכים. היה זה לאחר שש”ס (בהכוונת עוזרו של פרץ דאז, אריה דרעי) תמכה בתרגיל המסריח בניגוד לדעת הרב שך זצ”ל.
האם ההיסטוריה תחזור על עצמה גם הפעם? ימים יגידו.
2.
שימו לב לסיפור הבא, פרי עטו של יעקב ריבלין בבקהילה.
“בשנת תשע”ג, לדוגמה בעלמא, התפוצצה ישיבת הסיעה שדנה בחלוקת התפקידים, ופלוני שיצא ממנה בחמת זעם הבטיח שלא תהיה כניסה לקואליציה אם לא יקבל את התפקיד שבא לו בירושה, לטענתו, מכוח הסכמי הכנסייה הגדולה בווינה.
סוף דבר שהמציאות, וגם חבריו הריאליים שסירבו להצטרף למרד, העמידו אותו על מקומו, והוא הלך למשרד שזימנה לו ישיבת הסיעה. אחרי ההליכה בכפיה, באה אהבה גדולה וכל היתר היסטוריה”.
אז רק נזכיר: בתשע”ג (שנתיים אחורה) איש לא הזמין את החרדים להיכנס לקואליציה, איש לא נתן בידם לא תפקיד שבא בירושה, גם לא תפקיד בכפייה. נאדה, כלום. גורנישט הם קיבלו.
כל שנותר להם הוא לחולל את מחזהו של ח”כ יעקב אייכלר ‘הנטישה’, ולעזוב בחמת זעם את אולם המליאה בעת ההכרזה על הממשלה החדשה, לקול קריאות “יהודי אינו מחרים יהודי”.
במחזה הציגו כולם כאחד. אייכלר לצד יעקב ליצמן (האיש שלמד לאהוב את משרד הבריאות, תפקיד שניתן לו בכפייה, בתשס”ט – שש שנים לאחור) לצד משה גפני.
3.
גם עקיצה ‘יפה’ לש”ס מצאנו בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה.
לצד הקביעה לפיה חברי הכנסת של ‘דגל התורה’ אינם מעיזים להתעמת עם מנהלי הסמינרים והמוסדות החרדיים (מה שנכון – נכון), הוא מבקש מהם לכלול בהסכם הקואליציוני המתגבש דרישות בתחום הדיור החרדי.
“בהסכם הקודם של תשס”ט לא הזכרתם כמעט מילה וחצי מילה בתחום זה. הנימוק היה שמאחר ומשרדי הפנים והשיכון נמצאים בידי ש”ס, היא זו שתדאג לכך.
הייתה זו כמובן טעות חמורה. ש”ס, בנושאים פנים חרדיים, היא תמיד משענת קנה רצוץ. תמיד. במיוחד עכשיו שהאישיו של המפלגה הוא דאגה לשקופים ולענייני משרד הדתות. מי שמכיר פעם הישג ספציפי של ש”ס נטו לציבור החרדי, מוזמן לשלוח לנו הודעה מפורטת בכתב והיא תפורסם בטור זה בשבוע הבא”.
מה שנכון, נכון. רק נוסיף, שאפילו לשקופים ולענייני משרד הדתות לא בטוח שהיא תדאג. לשקופים – כי הם מעניינים אותה בעיקר בערבי בחירות. ולענייני משרד הדתות – כי הכול בכפוף למה שיובטח לבית היהודי…
4.
מאחר ויש לי תחושה שעורך יום ליום יצחק קקון לא באמת מעודכן בפרטי המו”מ הקואליציוני, קצת הופתעתי לקרוא, ועוד במאמר המערכת: “ההחניה הברורה של יו”ר תנועת ש”ס, הרב אריה דרעי, לצוות המשא ומתן של ש”ס: קודם נסיים את קווי היסוד, ביטול הגזירות, תוספות תקציביות חברתיות ורק אחר כך נסגור על תיקים”.
זה לא מה שמעדכנים החבר’ה ביהדות התורה, שאפעס קצת מרגישים שבש”ס לא ממש עוזרים להם לתקן עוולות בתחום הגזירות.
לפי ההדלפות המגיעות מכיוון הליכודניקים שבחדרי המו”מ, ש”ס מתרכזת בעיקר בנושא התיקים. מה לה, ומה לבית היהודי, או יותר נכון, מה לא לבית היהודי. ועוד קצת דאגה לכספי ארגוני התרבות של ש”ס ואל המעיין.
איך אמר אחד מבכירי ‘יהדות התורה’ הבקי במתרחש בחדרי המו”מ? הלוואי וגם הם היו דורשים את ביטול הגזירות.
אלא מאי? שגם הוצאת ועדת התכנון מתיק הפנים גזירה נחשבת. כך נראה.
5.
שמעון ברייטקוף במשפחה פירט קצת יותר על המאבק של “רק אחר כך נסגור על תיקים”.
“בראיון חג שהעניק ל’משפחה’ הכריז דרעי שהוא לא עומד להערים קשיים במסגרת המו”מ והוא מתכוון להיות הראשון שיסגור הסכם עם ראש הממשלה. דרישותיו היו צנועות יחסית… שר אחד ושני משרדים: הפנים והדתות.
גם בשאר התחומים שהיו על השולחן הוא גילה גמישות ורוחב לב. הוא הבטיח מע”מ אפס על מוצרי מזון? נו, זה לא דחוף, אפשר להקים ועדה שתדון בכובד ראש בנושא. מי כמו דרעי יודע שמדובר בקבורת חמור, אבל לא על זה מפילים את המו”מ.
היו נושאים שלקחו מעט יותר זמן והצריכו למידה של צוות המו”מ של הליכוד כמו: פתרון יסודי למצוקה הכלכלית המתמשכת של רשת החינוך, ועוד אי אלו עניינים כלכליים שהשתיקה יפה להם”.
אז הייתי שמחה לקצת יותר פירוט על העניינים הכלכליים הללו ‘שהשתיקה יפה להם’… אבל בגדול, חיפשתי בנרות את המילים מלחמה על גזירות, חוק גיוס או תקציבי הישיבות – ולא מצאתי.
איך זה מסתדר עם המשפט של יום ליום “קודם נסיים את קווי היסוד, ביטול הגזירות, תוספות תקציביות חברתיות”? ליום ליום פתרונים…
6.
שימו לב לקטע הבא, בטורו של ברייטקוף: “באופן רשמי, ש”ס ויהדות התורה מתואמים הן בנושאי הליבה והן בנושאי התפקידים. באופן מעשי, התיאום הוא רק עם ליצמן. בשבוע שעבר נפוצו שמועות על דיל שרקח גפני עם כחלון: תוותר על ועדת הכספים ואנחנו נוותר על הווטו שהוטל על ועדת התכנון”.
ראשית, הייתי מצפה לקרדיט לאתר חרדים 10 שחשף את הדיל.
שנית, שימו לב להמשך: “גפני התקשר מיד לדרעי כדי להכחיש: ‘זה לא היה ולא נברא שקר מוחלט’. הטלפון הבהול היה הנמשל למשפט ‘על ראש הגנב בוער הכובע'”.
להערכה זו, מסכימה גם אני.
7.
סיפור יפה מצאתי בטורו של אריה ארליך במשפחה: “בחג הפסח החולף ביקש הפרשן הפוליטי עמית סגל, איש הערוץ השני ובשר מבשרה של הציונות הדתית, להביע את מורת רוחו נוכח הפרהסיה האנטי יהודית הצורמת, המתנהלת בימי החג בקרבת ביתו.
הוא ירד לרחובות תל אביב, ראה מסעדות המאביסות את לקוחותיהן במאכלי חמץ בריש גלי, כשהמוני חילונים צובאים על דלפקיהן.
את כאבו הביע בשפה זהירה, דיבר יותר על החוק ופחות על צו התורה. ‘כל אבן-גבירול בתל אביב’, כתב, ‘מלא במסעדות חמץ. מי שלא מכבד את החוק בחג הפסח, לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק כל השנה’.
סגל הנו פרשן פוליטי מוביל ופופולארי, על שמו רשומים סקופים גדולים ופרשנויות מבריקות לרוב. אבל הרזומה המרשים לא עמד לצידו כשהוא העז להביע את עמדתו האישית ביחס למה שעוד נותר מפרצופה היהודי של מדינת ישראל.
החל מהרגע שבו פרסם את מחשבתו – הפך סגל מטרה לחיצים מורעלים של מתייוונים מודרניים שמתביישים במורשת אבותיהם. כולם התחרו בכולם סביב הספורט החדש: לחבוט בעיתונאי המאמין, להזכיר לו חטאי אבות, לנבור בחברותו של אביו במחתרת היהודית עוד בטרם הוא נולד, ולהציגו כאדם חשוך המעז לתבוע את מימוש חוץ החמץ”.
עצוב.
ומתאים כל כך ליום ה’חגיגי’ של השבוע החולף, יום העצמאות.
עמית סגל, מזל טוב להולדת הבן. שתזכה לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.