עושים שiק • כשהצעיף האדום של בועז כבש את מחנה יהודה

ימי הקיץ מאחרים לבוא, השבת כניסתה מתאחרת, אבל לשוק אף פעם לא מאוחר להגיע. מצד שני, להגיע מוקדם זה לגלות שאי-אפשר להסתובב ולצלם. בכל הפעמים שהייתי בשוק, תהיתי מה יקרה אם אבוא כבר בשעה 12:00 בצהרים – ולא כשעה וחצי לפני הסגירה. הפעם החלטתי לבדוק זאת.

הצעתי האישית: אל תגיעו לשוק מוקדם. אי-אפשר להתהלך בין הדוכנים, ואפילו אם תפגשו חברים, אתם תנועו איתם בזרם ההמון ולא תוכלו ליהנות, לעמוד ולדבר. אז בפעם הבאה בואו שעתיים לפני הסגירה. אני אשתדל להיות שם.

 בכניסה לשוק מצאתי את שמוליק אברהם, שכעת סיים קניות. כששאלתי איפה רעייתו והאם בגלל שהוא עורך את התכנית של מוטי לביא לא מכובדו להסתובב עם האישה,היה נראה כי נגעתי בכפתור נסתר. וככה הוא ענה: “א’ לא היה לה כוח לבוא. ב’ אני עדיין לא העורך. ג’ אתה יודע כמה התקשרו אלי כבר בקשר לתכנית?. ד’ מה אתה אומר, כדאי לקחת את התפקיד? ה’…” הוא התחיל לומר, אבל אני אמרתי שנדבר פעם אחרת. אני רוצה לקנות תותים מהחורף הבלתי נגמר.

 “רב הסלבס”, מרדכי חסידים, שהשבוע נמצא אותו פעמיים במדור, צילם סלפי עם אחד ממעריציו. בתמונה הוא נצפה בודק שהצילום יצא טוב ומתאים למעמדו.

 “זו מלכודת דבש”, אומר לי אחד העומד מהצד על התמונה שצלמתי. עולה חדש יושב עם פתק בו נאמר: “עולה חדש רוצה לנסות את העברית. יש לך דקה?”. ככה מתיישבים מולו אנשים והוא מתרגל איתם עברית. נו, אז מה הבעיה? שאלתי. והוא עונה: “כשאתה בא לקום, הוא אומר בעברית צחה: ‘מה, אתה ככה עוזב אותי? לא רוצה להמשיך קצת?’ ואתה נתקע בשולחן שעתיים עם שיחה בעברית תקנית…”

 מרדכי חסידים, “רב הסלבס”, ראה אותי יוצא מהשוק. “אותי לא צלמת”, אמר. עניתי: מוכן להתערב איתך שכבר צולמת בשוק. “לא, לא”, הוא סייג את דבריו. “אותי לא צילמת עם הצעיף האדום…” אז הנה, גם הוא עם הצעיף האדום.

 “תגידי לכבוד שבת על כל קניה שאת עושה”, אמר הבחור. “אבל זה רק תפוחי אדמה”, היא ענתה. והוא חוזר: “אז מה, כל דבר שקונים לשבת, אומרים ‘לכבוד שבת’. יש בזה ברכה מיוחדת”. והיא, בסבלנות, אומרת למוכר: “זה לכבוד שבת”. והוא בקולו מרעים: “בטח לכבוד שבת, רק לכבוד שבת”.

 יוסי דייטש, חבר מועצת העיר ירושלים, ערך את קניותיו מוקדם. הוא לא ציפה למצוא את המצלמה בשוק. הסמיק, חייך בעדינות, וניסה לחמוק…

 הוא מחייך בעדינות, מנסה לסיים את השיחה במהירות. הוא מנהל כולל בירושלים, תלמיד של רבן גמליאל, דרישות שלום הדדיות והוא ממהר לחזור לטלפון, שם ממתינות לו ההוראות מה לקנות להשלמות של שבת.

 השוק, כפי שאתם רואים, עמוס עד להתפקע, מה שמעניק לצלמים זמן לעצור בתוך “ים” האנשים העומדים ללא יכולת לזוז, ולצלם באין מפריע את חווית הקניה של שבת.

 בתוך כל האנשים אני מזהה את ציקי קיל. לא הרבה יודעים, אך הבחור הוא ראש כולל של בחורים עובדים שרוצים להישאר בעולם הלימוד. עבורם הקים רשת של כוללים לבחורים עובדים ולומדים.

 מחוץ לשוק התור שמול הכספומט מתארך ומתארך. אנשים עומדים בסבלנות ומחכים לתורם. אבל אבוי, לפתע הכספומט השני נדם. “אין שם כסף”, אומר הלקוח האחרון, וכולם עוברים להמתין בסבלנות לתורם, בתור הבלתי נגמר.

 ברחוב השוק אני שומע קולות נקישה בקצב אחיד. אני מנסה לאתר את מקור הרעש ומגלה אותו במרפסת הצופה אל השוק. אדם מתאמן על מקצב התופים שלו. כעת, עם בליל הרעש העולה מהשוק ההומה, הוא לא מפריע לאיש. בטח לא לשכנים. אני מצלם, הוא מחייך, וממשיך להתאמן בקצב משלו.

 שלומי יפרח הוא בכלל תושב בני ברק, שהגיע במפתיע לשוק מחנה יהודה. הוא מנהל קובצת וואטס-אפ שמרדה בקבוצה גדולה יותר. חבריו שם קוראים לו “יחי המנהיג שלומי”. בין החברים בקבוצה: חברי מועצה, אנשי עירייה ומשטרה בכירים, שנהנים להשתתף בתעלול. הפעם הוא הגיע לשוק כדי לקנות סיגרים לשבת, וכשראה את מבטי המתפלא, הגיב: “לא סיגרים לעישון. סיגרים עם בשר טחון וחריף מטוגנים”. הפניתי אותו לדוכן ‘מעדני צדיקה’,  שם מבצע את הקניות גם ידידיה מאיר.

 האננס מתוייג עם טיקט ‘שפיט’, ובעל הבאסטה צועק לעוברים ושבים: “הכל שפיט, הכל שפיט, גם האננס שפיט… תבואו תטעמו, לא תאהבו תוכלו להחזיר”.

 ובתוך השוק כספומט פרטי עומד למבחן. האב עם ילדיו התייאשו מהתור הבלתי נגמר מחוץ לשוק, ומנסים את מזלם בכספומט הפרטי, שמסרב לקרוא את הכרטיס.

 “אל תצלם”, צועק לי השמאלי, בעוד חונה פרלמוטר אומר: “תצלם, תצלם, זו בירה מדהימה. תצלם, לא גנבנו. אנחנו נחים מעמל השבוע”. אני מצלם, וחונה אומר: “תשלח לי את זה”. חפש באתר – תמצא, אני עונה.

 “כולך אדום”, הוא צעק לעברי, כולו חיוך. אני עוצר. רוצה גם? אני שואל. הוא ממשיך לחייך: “לא תודה, אני מאוד אוהב את זה, אבל אין לי זמן”.  והמשיך בדרכו לסיים את הקניות.

 מאיר ויינר הגיע לשוק במצב רוח תענוג, כולו זורח מאושר, מצביע על חברו ואומר: “אתה יודע מי הבוס שלו?” נו, אני אומר, תספר לי. “הבוס שלו זה רפי פישר מתנובת הארץ. פעם צלמת אותו כאן עם בננות בשוק”. ואני, שלא זוכר את מי צלמתי אתמול, מהנהן בראשי בשתיקה.

 הצלם מענדי הכטמן הגיע לצלם שישי שוק. עד שהוא זיהה אותי והרים את המצלמה, הספקתי לצלם אותו בסדרה של תמונות. אחר-כך, בצד, הוא לא חדל לצחוק איך הספקתי לצלם אותו לפניו.

 דקות לאחר מכן, בעוד אנו מדברים, הוא שואל על הגלריה של הצעיף האדום. אני מנסה לשכנעו להצטלם. הוא עונה: “מה, השתגעת? חב”דניק עם צעיף אדום?” אני מנסה שוב לשכנע, הוא מריח את הצעיף בחשש, שואל אם שמתי בקבוק בושם, ואז מצטעף ומתחיל לצלם. אחרי שאני מצלם, הוא שואל: “נו, איך יצאה התמונה?” תראה באתר, אני עונה – וממשיך ללכת.

 הוא תמיד עם כובע בוכרי, מבטו חד וצולף. כשאני מצלם אותו, הוא אומר תמיד: “לא תעשה לך פסל”, וכאן הוא עוצר ומחייך ואומר בבוכרית מתובלת בעברית: “זה מספיק מה שצלמת, לא צריך עוד…” – וממשיך לדרכו.

 בדוכן אני רואה ילד על קצות אצבעותיו, מנסה לשלם. בצד עומד אביו ועל השלט הדיגטלי מופיעה הכיתובית: “אין עוד מלבדו”. בצד שלט מכריז על היום לברכה של ספירת העומר. אני מצלם, ואז האב מסתובב ואומר לי: “שלא תטעה, זה לא בית כנסת, זו חנות בשוק”.

 האב נושא את ילדו על הגב. הילד חצי נרדם, והאב רק מחפש מקום להניח את רגליו העייפות מהבייסיטר. כשהילד מתחיל לפזם שירי גן, האב מצטרף אליו בזמזמום חרישי.

 בתוך השוק מצאתי מקום לשתות בירה – בירת חיטה 9.1 אחוז כוהל בנפח. לא שזה משנה לאיש כאן, רק שתדעו שזה טעים. ההחור ממולי לא מניח את הטלפון ומצלם אותי. לא יכולתי לשלם לו במזומן על התמונות היפות שלו. אז צלמתי אותו בחזרה.

 האחים בוקשפן, הם תאומים שבימי שישי הארוכים נצפים בשוק. הם גרים בעיר התורה והחסידות ביתר. הפעם מצאתי את אחד האחים חולף מול מצלמתי. צילמתי אותו והרהרתי היכן התאום השני.

 אחד העוברים ושבים זיהה אותי. הנהנתי לשלום, צלמתי וחייכתי. חברו שהיה עימו, מהרגע שהבחין במצלמה – נמלט. לפחות אותו יש לנו בתמונה, עם זקן של ספירת העומר.

 והנה דקותיים לאחר מכן מגיע האח השני לבית בוקשפן. הוא בלי ווסט מחייך ונעצר באותה נקודה בה אחיו עצר להביט ולחייך. מדהים כמה תאומים יכולים להיות זהים במעשיהם, גם כשהם לבד.

 מה, כבר הספקת לצלם? שאל השמאלי. אני לא זוכר את שמו – ומאשר. הוא מספר לי על גלריה שראה כאן, באתר חרדים 10. אני מאחל לו שבת שלום, והימני – הלומד בשיבה חסידית – מגיע לשבת עימי ועם חברי יוסי קלאר בשולחן. הוא ויוסי חברים מהעבר, וככה השוק מפגיש בין קצוות.

 לחיצות הידיים בין חברים הם הדבר שצריך לתעד בשוק. נפגשים כאן אנשים ששנים לא ראו אחד את השני. הפעם היו אלה השניים שבתמונה, שנעמדו לדבר. עד שאמרו להם: לכו דברו בצד, אתם חוסמים את המעבר.

 הוא אחד מאימפריית ‘בוש בייגל’ הממוקמת על פינת צפניה בר אילן. הוא בא לשוק להתרענן מאווירת הבייגלים בחנות, ומחפש משהו מעניין לאכול. בפעם השלישית שהסתובב באותו רחוב בשוק, לא התאפקתי מלצלם אותו מהורהר. כנראה שלאחר מכן הוא מצא מקום לקיים את ‘טועמיה’.

 למול מצלמתי הילד הביישן מרים את עיניו, מביט בי, ושוב מסתתר. ככה אני והוא צועדים בשוק. הוא מביט ומתחבא, ואני מנסה לקלוט תמונה אחת. בסוף זה קרה. התוצאה לפניכם.

 הרב תם, קוראים לו האנשים בשוק. המוכרים מכירים אותו כבר שנים. הוא מגיע כשעה וחצי לפני כניסת שבת, והמוכרים שומרים אמונים ומעניקים לו את כל הטוב שבחנותם, במחירים מפנקים.

 מאיר גורדון התיישב בשוק הפתוח לשמוע את המנגינה החצי ואקלית. זו לא כזו בעיה, כיון שכל האנשים שהיו לידי שרו את קבלת שבת של קרליבך. הגיטרה לא נשמעה – ורק המקלה ששרה הרטיטה לבבות לקראת שבת.

 אבי יוספי, יחצ”ן, איש שיווק – ובקיצור: כל מי שמשלם, הוא עובד אצלו – מיהר לשוק עם בתו, כדי לקנות דברים ל’שלום זוכר’ בשבת. נולד לו בן, במזל טוב. איפה יתקיים השולם זוכר, אני מתעניין. והוא עונה: “בהדסה עין כרם”. אני מביט, תמה. גם הברית תהיה שם? הוא צוחק ואומר: “אל תדאג, לברית תקבל הזמנה”. אתם קראתם, אני ממתין.

 אלי פולק מאיחוד הצלה, שעוקב צמוד אחרי אתר חרדים 10, ראה את מנכ”לית פייסבוק-ישראל לובשת את הצעיף האדום, וביקש גם הוא. לא יכולתי לסרב. כשהצטלם, הסובבים אותו ניסו לשכנע אותי: “תשאיר לו, זה ממש מתאים”.

 אליעזר ליאני, צלם וידאו שמצלם סרט תיעודי על שוק מחנה יהודה בימי שישי. הוא הגיע לכאן רק בגלל הסדרה עושים שiק (יהיה גם שם הסרט?). כעת הוא נעמד להצטלם עם הצעיף, ומיד לאחר מכן מיהר אל דוכן חב”ד, כדי לצלם אותו בפעילות יום שישי.

 אליהו נקי לא ויתר גם הוא על תמונות עם הצעיף האדום. “אני מקווה שאני יוצא מוצלח”, אמר בעת שצלמתי. השבתי שאני משוחד בגלל הצעיף… אבל אני בטוח שמי שיראה את התמונה יגיד לו שהוא יצא מעולה.

 הצלם מנחם מלוב הצטלם ביחד עם יוסי קלאר וגם הוא לא ויתר על הצעיף. “תשלח לי שאכניס לפייס”, ביקש. קח את התמונה מהאתר, השבתי.

 זילברשלג ודוד חברו נעמדו לתמונה עם הצעיף. “מה הסיפור עם הצעיף, לא הגיע הקיץ?” שאל דוד. ואני עניתי: אין לי בעיה עם החורף או קיץ. אבל החורף עדיין כאן.

 רעייתו של זילברשלג שמעה שמנכ”לית פייסבוק-ישראל הצטלמה עם הצעיף, והצטלמה גם היא. “רגע!” מיהרה לשאול מיד אחרי הצילום. “מה תעשה עם התמונה?” המממ, עניתי, אכניס באתר.

 הוא מכיר את כל שירי קרליבך בעל פה, איש יודע ספר, משכמו ומעלה. כשפגש אותי, אמר: “אני מוכן להצטלם עם הצעיף, בתנאי שזה יהיה עם הכובע”. הסכמתי, כי בשניהם הוא נראה ממש טוב.

 “אפשר תמונה עם הבנות שלי?” לא סרבתי. “לפחות שיראו שאני עושה בייביסיטר טוב, ושהילדות נהנות”. לא היססתי לשאול את הבנות, אם הן נהנות. הן רק נענעו ראשן בתגובה, לאות כן, אבל לא הוציאו מילה.

 נמי אשכנזי וחברו מאיר גורדון רק ראו את הצעיף עובר ידיים ומונח על הבחור שבאמצע – והצטרפו לתמונה. “תצלם שנראה גם אנחנו טוב”. עשיתי כמיטב יכולתי.

 הם קנו סוכריות לשבת. כשעברתי, הדוכן כבר היה בהתחלה של קיפולים, לקראת סגירה. “רגע, אל תסגור”, צעקו הבחורים למוכר. “קודם שיצלם, נקנה ואחר כך תסגור”. צלמתי מהר כדי שגם המוכר יוכל להגיע הביתה לפני שבת.

 שמו מנדי אדרעי, הוא גיס של זאבי סופר. “גם אני רוצה תמונה עם הצעיף”, אמר, “אבל אני ממהר מאוד, באתי לעשות קניות וללכת”. לאן אתה ממהר? “הבן שלי, שיהיה בריא, נמצא בבית חולים ביחד עם זאבי סופר שהתנדב לשמור עליו”. הוא הגיע לעשות קניות, כדי להתארגן לשבת. שתהיה רפואה שלמה, איחלתי לו.

 אינני זוכר את שמו. הוא צחק כשפגש אותי, ושאל גם הוא על הצעיף. אמרתי שאין בעיה להצטלם עם הצעיף, רק שכעת זה יעלה לו טבין ותקלין. “קודם תצלם, תפרסם, אחר כך נדון במחיר”, אמר. צלמתי, פרסמתי. בשישי הבא נגבה את המחיר…

 בחזרתי הביתה מהשוק, הקפצתי חבר לביתו שבהר נוף. בדרך חזרה, על כביש כנפי נשרים, עמד צייר בשם בניהו יוסף, תושב שכונת קרית יובל. הוא כבר מצייר 20 שנה, וכעת החליט לצייר נוף אורבני בעיר ירושלים. וכך, שעה קלה לפני שבת, הוא עדיין ניצב בכביש הריק, ומצייר לאיטו. “זה המרגוע שלי לנפש”, אמר והמשיך לצייר.