יש לי גלידה הכי טובה • הטור של ידידיה מאיר

 שני טקסטים על משמעות החיים ועל מימוש עצמי מלווים אותי כל השבוע. הראשון הוא של אחד מגדולי הדור, השני של בחור בן 26. הראשון של יהודי בן 101 שליט”א, השני של הרוג מלכות הי”ד.

את הטקסט הראשון קראתי בבית משפחת שרקי בשכונת גבעת שאול בירושלים. בדיוק כשהגעתי לשבעה על שלום שרקי הי”ד התקבצו בני המשפחה האבלה מכל פינות הבית, שם כל אחד קיבל מנחמים בנפרד, והלכו לאכול יחד ארוחת ערב.

עשר הדקות האלה של ההפסקה אפשרו משהו שבדרך כלל לא קורה בשבעה: היכרות בין המנחמים. סוג של מינגלינג בצל האבל. הכרתי שם בדקות האלה כמה משפחות צרפתיות מקסימות של חברים ותלמידים, הסתכלתי על הספרייה הענקית, וגם זכיתי לסיור בחצר, בפינת “ברכת האילנות” של שלום.

מחוץ לבית, בלב השכונה העירונית, יש חלקת אדמה מלבלבת ובה עצי רימון, דובדבן, שזיף, אפרסק ולימון. על אחד מהם מישהו כתב השבוע: “העצים של שלום. שלום שרקי הי”ד שתל, טיפל, ריפא ושמט בשמיטה את העצים הללו. בכל שנה תלה פה את ‘ברכת האילנות’ לזיכוי הרבים”.

בין המנחמים עברו, מיד ליד, תמונות שבהן רואים את פרצופו המאיר, בדרך כלל על רקע נופיה של ארץ ישראל, ויחד עם התמונות גם דף מקופל בשחור-לבן.

“פשיטא”, נכתב למעלה, בכותרת. זה העלון השבועי של הישיבה התיכונית ‘בני צבי’ בבית אל, עלון ששלום ייסד כשלמד שם, ואחר כך, כשהדריך בישיבה, עזר מדי שבוע לתלמידים הצעירים בהוצאתו. יש כאן סגירת מעגל מיוחדת, ועמדו עליה גם בהלוויה.

שלום חזר ללמד בבגרותו בשני מקומות: גם בתלמוד התורה שבו למד בילדותו (‘מורשה’) וגם בישיבה התיכונית. כמה מאיתנו כל כך מפויסים עם המקומות שבהם למדו, שהם רוצים לחזור וללמד בהם? ואת כמה מאיתנו המנהלים לשעבר שלנו יקבלו לעבודה כמורים או כמדריכים? לדעתי זה אומר הרבה.

“קצת כמו לחזור למקום הפשע, אבל כדי לתקן”, אמר מישהו בחיוך בשבעה, ומישהו אחר הוסיף: “לבוא דווקא למקום שבו אתה עצמך צמחת, ולהצמיח אחרים”.

הגיליון הזה של ‘פשיטא’ נכתב בשבוע שעבר, בלילה שבין חמישי לשישי. ישר מההלוויה המשיכו חברי המערכת אל מלאכת הכתיבה, הפעם בלי שלום שיעזור וישפץ, וביום שישי הם התייצבו אחרי לילה לבן על מפתן דלתה של משפחת שרקי עם העלון המודפס, שגם נשלח לכל התלמידים.

זה לא עלון אבל. יש בו המון הווי וקטעי הומור פנימי. ביטויים ומשפטים שרק הם מבינים, עם שמחת חיים ותמונות ושירים וציטוטים מקטעים שנכתבו על המדריך האהוב בעלון בעבר (משפט לדוגמה: “שלום שרקי – מדריך השביעית הראשון שהוא עדיין שישיסט” ו”תחביבו העיקרי: לעשות טסטים”). ובין כל אלה, יש גם טקסט ששלום עצמו כתב לעלון של שבת המחזור של החניכים שלו, לפני כמה חודשים. אני מביא כאן את המאמר הזה שלו במלואו. הכותרת הייתה “משבר שביעית”:

“אחותי מוכרת בחנות גלידה בירושלים (באמת!) ופעם אחת היא סיפרה לי: ‘הבוס שלי אמר שכל מי שנכנס לחנות אנחנו מיד מציעים לו לטעום מהגלידות שלנו, גם אם הוא לא בטוח שהוא רוצה לקנות’. ‘ככה, בחינם?’, שאלתי, ‘מה האינטרס?’

“ההסבר הוא כזה: כל דבר בחיים נפתח בתקופה של חסד. למעשה כל החיים שלנו נפתחים בחסד אחד גדול. במשך השנים הראשונות של החיים שלנו אנחנו מקבלים הכול בחינם. מישהו מאכיל אותנו, מישהו דואג שלא יהיה לנו חם או קר מדי, מישהו מצחיק אותנו כשאנחנו בוכים. נחת, אושר, אהבה, והכול בחינם.

“עד שמתישהו זה נגמר, ופתאום צריך לבקש יפה ולהגיד תודה, סליחה, בבקשה. להתחנף לדודה כדי לקבל סוכרייה או סתם צומי. ככל שאנחנו גדלים המצב רק מחמיר. אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר ויותר כדי לקבל את אותם דברים שפעם קיבלנו בחינם. לא מבאס?

“גם כשמגיעים לישיבה זה ככה. בתחילת חמישית או שיעור א’ הכול נפתח, הכול מאיר. להכול יש ריח חדש של התחלה. הלימוד מאיר וההתרגשות ממלאת את האוויר. והנה, אני מוצא את עצמי באמצע השביעית או בשיעור ה’, קצת עייף, קצת נדוש… משהו בלב כבר יותר כבוי. ואני שואל את עצמי, לאיפה נעלם הרבאק הזה של תחילת החמישית? לאן נעלם השטייגען של שיעור א’? מה קרה להתרגשות הזאת של הדף הראשון?

התשובה היא שבכל שלב חדש בחיים הקב”ה פותח לנו שער חדש של חסד, שבא לתת לנו דוגמית קטנה מהעתיד. הקב”ה נותן לנו לטעום קצת גלידה בכפית חד פעמית קטנה, כדי שנדע שזה אפשרי. שיום יבוא וכל זה יהיה שלנו. ועכשיו, עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. טעמת? היה טוב? יאללה, לעבוד. אין ארוחות חינם.

אם קיבלת משהו בחינם – דע לך שזו רק טעימה מהדבר האמיתי. הטוב של העולם ממתין לנו, ורק אם נעשה זאת בעצמנו נקבל מלוא הגביע, שהפעם באמת יהיה שלנו. שתהיה לכם שבת של אחריות, עצמאות ושמחה. סומכים עליכם בעיניים עצומות, המדריכים”.

ממש לא צריך להיות שביעיסט כדי להרגיש שזה נכתב בשבילך. הרעיון הזה על כפית הגלידה שאנחנו מקבלים כטעימה, ברגעים נדירים של התנוצצויות, “על חשבון הבית”, ואחר כך צריכים לחזור לעמול ולהשקיע – נכון לכל כך הרבה מישורים וחזיתות בחיים שלנו.

 הטקסט השני שהולך איתי לאורך השבוע הרבה יותר קצר. הוא נאמר ביום רביעי שעבר, באולמי ‘ארמונות חן’ בבני ברק, בכנס השנתי של ארגון ‘לב לאחים’.

אני לא עובד ולא מתנדב בארגון הזה, אבל הלכתי לשם ולקחתי גם את הילד הבכור, פשוט כדי שיראה זקנים שקנו חוכמה. לאחרונה, עם פטירתם של כמה מגדולי ישראל, קלטתי פתאום שהילדים שלי אולי יוכלו לומר שהם חיו בדור של הרב אלישיב או של הרב עובדיה יוסף – אבל בעצם הם לא זכו לראות אותם מעולם, רק בגלל שלאבא שלהם לא היה כוח כי נורא לח בבני ברק.

אז קמנו ונסענו לכנס השנתי שבו מתקבצים רבים רבים מגדולי התורה כדי להצדיע לארגון הזה, שמארגן שיעורי תורה, בעיקר בפריפריה, בעיקר בקרב הקהל שמכונה “מתחזקים” (זה ביטוי שחזר שם שוב ושוב, אגב. לא חוזרים בתשובה, לא חילונים, לא חרדים, מתחזקים).

הכנס הענק הזה כמעט לא מסוקר בתקשורת כי אין בו שום היבט פוליטי. בדרך חזור, ברדיו, כבר שמענו את טקסי יום השואה שהתחילו וזה ממש התחבר לי לאירוע שממנו יצאנו – משואה לתקומה, מניסיון להרוס את העם היהודי לניסיון להעצים את זהותו היהודית.

היו שם כמה אלפי מתנדבים (ואלפיים מתנדבות), שהשתתפו למעשה ביום עיון שכולו עיסוק בנושאי קירוב. הרצאות ופאנלים ודיונים הלכתיים וחינוכיים על הדרך הנכונה להשפיע על עם ישראל. אבל כל הזמן הייתה באוויר ציפייה לרגע השיא – לכניסת הרב אהרן לייב שטיינמן, ולנאום שהוא יישא. “המשא המרכזי” קרא לזה המנחה.

ואחרי הרבה נאומי הכנה, זה קרה. הרב שטיינמן נכנס לאולם ועמד לשאת דברים, וזו לא תהיה קלישאה להשתמש בביטוי “באולם הושלך הס”. באמת הושלך בו הס. דממה.

הרמתי את הילד, שיראה איך כולם שותקים וממתינים כשהרב מתקרב אט אט למיקרופון ומתחיל לדבר מדוד ובשקט. מה הוא הולך לומר? מה המוטו שלו לעולם התשובה? מה המסר המרכזי שלו לאלפי הפעילים? מה יגיד עכשיו המנהיג הרוחני שכל כך הרבה מבעיות הדור וחינוכו מגיעות אל שולחנו?

הנה הדברים, אני מצטט מילה במילה: “אדם צריך לדעת מה הוא, ומה הוא יכול להיות, ומה הוא צריך להיות. אנשים לא מנצלים תמיד את הכוחות. כל אחד צריך לדעת מה הוא, ומה הוא יכול להיות. ואם אחד מנצל את כל הכוחות למה שהוא יכול להיות – הוא יהיה מאושר, ויהיה טוב לעולם ולו. הקב”ה יעזור שכל אחד באמת יידע מה שהוא, וינצל את כל הכוחות לשם שמיים”.

זהו. פחות מדקה ארך ה”נאום”.

אדם צריך לדעת מה הוא, ומה הוא יכול להיות. אנחנו צריכים לנצל את הכוחות במלואם. צריך רק לעמול ולעבוד. האם הוא התכוון אל המתחזקים או אל המחזקים? נדמה לי שלכולם ביחד.

המסר הדהד באולם דקות ארוכות לאחר שהרב שטיינמן כבר יצא משם, אחרי שנתן לנו טעימה קטנה מכפית של גלידה, והלך.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’