מה הוא יחס אוכלוסיית שומרי המצוות בארץ ישראל ליום העצמאות – חגה של מדינת ישראל? התשובה הלקונית, הכמעט אינסטינקטיבית היא: החרדים נגד, הדתיים לאומיים בעד.
אלא שזו היא תשובה כללית בלבד, שבחלק גדול מן המקרים כלל לא נכונה.
הציבור החרדי מחולק לתתי-אוכלוסיות שונות, וכמספר הקבוצות שבו, כך גם מגוון הדעות שבו ביחס ליום ה’ באייר.
לא כולם מסתבר, מתעבים את היום הזה, ואפילו חלוקה עדתית מסוימת קיימת ביחס אליו.
גם בציבור הדתי-לאומי הדעות חלוקות.
היחס אמנם חיובי בהחלט, אך שאלות הלכתיות מובהקות, כמו אמירת הלל בליל היום העצמאות, מנהגי ספירת העומר, ברכת ‘ברוך שעשה לי נס’ ו’שהחיינו’, בהחלט מפלגות גם את ציבור חובשי הכיפות הסרוגות.
הפער בין הציונות הדתית לבין החרדים
“המדינה היא מתנת אלוקים לעם ישראל, מתנה שניתנה לנו אחרי השואה האיומה, ואשר בזכות עצמאותה יכולה לקלוט את שארית הפליטה, ועד היום הינה מקלט לכל נדחי ישראל, וקהילות ויחדים מגיעים אליה מארבע כנפות הארץ. חיי החופש שיש לנו במדינה שלנו מאפשרים לנו לבנות חיים של תורה ומצווה, לגדול ולחזק מוסדות של תורה ושל חסד ולחנך דור ישרים נאמן למורשת קהילות יעקב… ויהא יום העצמאות יום חג לה'” – כך כתב בזמנו הרב משה צבי נריה זצ”ל בספרו ‘מאורות נריה’.
אך דעתו של הרב החשוב, המשקפת את דעתו של רוב ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, אינה מקובלת על רוב מכריע של רבני החברה החרדית.
ספרות הפסיקה החרדית הקלאסית שוללת את חגיגיות היום הזה – לפחות באופן פורמלי – ורואה בו יום אבל וחורבן (אם כי, במציאות הישראלית הדינמית הדברים גמישים ומרוככים היום יותר).
מבחינת התפישה החרדית, מדובר ביום המציין את תחילת ההרס של “היהדות הנאמנה”.
הציבור החרדי הרחב התקרב ברובו בשנים האחרונות למדינה, והדבר ניכר בין השאר ביחסו האוהד יותר לחג העצמאות.
עם זאת, מדובר בציבור הפועל על פי הנחיית הרבנים ועל פי קודים הלכתיים מחמירים ושמרנים, ולכן מבחינת המנהגים ביום הזה דברים לא השתנו.
ואף על פי כן, הן בתוך הציבור הדתי-לאומי והן בתוך הציבור החרדי יש גוונים סביב סוגיות הלכתיות שונות הקשורות לחג.
מאחר שנאמרו דעות רבות ומגוונות בספקטרום רחב של נושאים סביב יום ה’ באייר, נשתדל לציין את עיקרי חילוקי הדעות ההלכתיים סביב יום העצמאות.
יום עצב או שמחה?
הרבנים החרדים רואים ביום זה יום של עצב ואף של אבל לאומי.
לשיטתם, ביום זה קמה מדינה שביקשה להחריב את כל הקדוש והיקר לעם היהודי ולהקים עם חדש שידמה לכל הגויים, מנוער מתורה ומצוות.
כך למשל נכתב ב’השקפתינו’ על התייחסותם של הדתיים-לאומיים למדינה: “השוחד יעוור עיני יהודים רבים. הם מתלהבים מהדינה “שלנו” מחד, ואינם יכולין להתכחש לאמונת אבותיהם מאידך. כאן בא הרעיון הדתי לאומי ומצילם ממבוכה. הם ממשיכים להשתייך למחנה החרדים, בזמן שהסרטן הלאומי קנה שביתה בליבם”.
על פי שיטתה של חסידות סאטמר, הנחשבת לקיצונית במיוחד ביחסה לציונות, הקמת המדינה היתה כרוכה בעבירה על אחת משלש השבועות שהשביע האל את ישראל, כנאמר: “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ” (שיר השירים ב, ז).
המדרש אומר (כתובות קיא, א), ששלוש שבועות השביע הקב”ה, שתיים את ישראל – שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחת את הגויים – שלא ישעבדו את ישראל יותר מידי. אחר כך הוסיפה הגמרא עוד שלוש שבועות שהשביע הקב”ה את ישראל: “שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לנוכרים” (הרחבה בעניין זה ניתן למצוא בספרו של האדמו”ר מסאטמר “ויואל משה -מאמר שלשת השבועות”).
בין החרדים עצמם ניתן להצביע על חלוקה מעניינת.
יש מגדולי הספרדים שראו ביום זה יום של ישועות, נסים ונפלאות ויש שראו בו יום של אסון לאומי.
המחנה החרדי-ליטאי התנגד ככלל לרעיון הציוני (ראו למשל בספרים אור יחזקאל, פניני רבנו, ספרי השקפתינו והשקפת הנצח לאור הזמן ע’ 263), ואילו המחנה הספרדי חרדי ככלל, ראה בהקמת המדינה את עוצם יד ה’, אף שלא הפך אותו ליום טוב רשמי כמעשה הפועל המזרחי.
כך, למשל, ישנה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל כי ביום העצמאות מותר להגיד הלל ללא ברכה בעקבות הנסים הגדולים שאירעו לעמנו ביום זה, אך אין כל חובה בכך.
הגר”ע עצמו, לפי המפורסם, לא אומר כלל הלל ביום העצמאות, אף שכיהן בעבר כרב ספרדי ראשי ברבנות הראשית.
עם זאת, גם בקרב חכמי החרדים-הספרדים נתונה מחלוקת. ישנם רבנים שהתנגדו לרעיון הציוני בכל תוקף (עדויות רבות על כך ניתן למצוא בספר ‘דת הציונות’ בפרק המיוחד לכך).
בעיקר נפוצה התופעה בקרב ראשי הישיבות הספרדיים שהתחנכו במוסדות אשכנזיים.
גם בין הרבנים החרדים האשכנזים אפשר למצוא מיעוט שראה ביום הזה יום של תשועה ואהבה מאת הבורא.
ידוע בבריות הסיפור על הרב מפוניבז’, הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, רבה של העיירה פוניבז’ בחו”ל ומקים ישיבת הדגל החרדית פוניבז’ ועוד עשרות מוסדות חרדיים, שכאשר נשאל האם הוא אומר הלל ביום העצמאות – השיב כי הוא נוהג כבן גוריון. “בן גוריון לא אומר הלל ולא אומר תחנון (תפילה שאינה נאמרת ביום חג) – כך גם אני”.
לפי סיפור זה, שנחשב למוסמך, הרב לא היה אומר ביום ה’ באייר את תפילת התחנון הנאמרת ביום חול, כלומר מתוך הלא סימן את ההן – מעין פשרה של הזדהות פאסיבית.
הרב כהנמן אכן ראה בהקמת המדינה אקט של השגחה פרטית, גאולה וישועה, וממילא ביום העצמאות יום של חג באופן מסוים.
ידוע גם כי הרב מפוניבז’ הקפיד כי ביום העצמאות יתנוסס הדגל הלאומי מעל גג הישיבה המפורסמת, מנהג אותו נוהגים עד היום למורת רוחם הגלויה של כמה מקנאי הישיבה (הרחבה מרתקת וסיפורים נוספים סביב עניין זה ניתן למצוא בספר ‘הרב שך שהמפתח בידו’ לעיתונאי משה הורוויץ ע’ 35 ואילך).
בשם גדול חרדי-ליטאי נוסף מפורסמת האמרה כי “הקמת המדינה היתה חיוך של השכינה”.
כלומר, יש כאן התייחסות חיובית מאת האל.
האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל באיגרת [אגרות קודש, חלק י”א, עמוד פ”ה] מתייחס גם כן לניסים שנעשו, אך בד בבד מדגיש כי ההתנהגות הישראלית אל מול הניסים היא בבחינת ‘הכניסנו המלך להיכלו, ואנו מגרשים את המלך מהיכלו בכל האופנים שאפשרי’.
אצל רבני הציונות הדתית אין כלל מחלוקת.
הם רואים ביום העצמאות ‘אתחלתא דגאולה’ ויום שיבת עם ישראל לארצו כשהוא חופשי מעול הגויים ורשאי לקיים את מצוות ה’ ללא פחד ומורא.
עם זאת, לאחרונה חל פיצול מעניין בין גישתם של הרבנים מהזרם המרכזי של הציונות הדתית לבין גישתם של הרבנים מהאגף החרד”לי.
הרבנים החרד”ליים מבחינים בין ‘מדינת ישראל’ שהיא ערך חיובי מבחינתם, ל’ממשלת ישראל’ שאינה עומדת תמיד בקריטריונים העונים על קיום התורה והמצוות.
כך, למשל, נכתב במאמר שפרסם הרב אליעזר מלמד באתר ‘ישיבה’: “בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה מצב של חילול ה’ נורא, מפני ששמו של הקב”ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב”ה נעשה מחולל בגויים (ראו יחזקאל לו)”.
האם אפשר לברך בו את ברכת ‘שהחיינו’?
רוב רבני הציונות הדתית פסקו שניתן לברך ביום זה את ברכת שהחיינו “בשם ומלכות”, כלומר עם הזכרת שם ה’, אקט ההופך את הברכה ל’רשמית’. (ראו על כך משפטי עוזיאל ח”ח ע’ נ, ותורת המועדים להרב גורן ז”ל).
החרדים, לעומת זאת, אסרו זאת מכל וכל בטענה שמדובר בנשיאת שם השם לשווא.
האם אפשר לברך בו את ברכת ‘ברוך שעשה נסים לאבותינו ביום הזה’?
רבני הציונות הדתית וחלק מרבני החרדים הספרדיים פסקו כי אלו שחזו בשחרורה של המדינה יברכו “ברוך שעשה לנו נסים” וכו’ ובדורות הבאים יברכו “שעשה נסים לאבותינו” וכו’ (ראו למשל דבריו של הרב הלוי בספר “דת ומדינה” עמ’ 9).
החרדים מתנגדם לזה ורואים בכך נשיאת שם ה’ לשווא (ראו על כך בספרים “ברכת השיר והשבח”, ע’ צא, ו”ילקוט יוסף”, ח”ז ע’ תקסז].
האם מותר או ראוי לקרוא ביום העצמאות את ההלל?
למעשה חבויה כאן שאלה נוספת ומשלימה: והאם צריך לעשות זאת עם ברכה (כלומר כמצווה חיובית – ‘אשר קדשנו במצוותיו וצוונו’)? על שאלה זו קיימות חמש גישות.
א. מצווה לקרא בו את ההלל עם ברכה (שו”ת קול מבשר ח”א סימן כא).
ב. מצווה לקרא בו את ההלל אך אין לומר בו ברכה (שו”ת משפטי עוזיאל הנ”ל, ישכיל עבדי ח”ו או”ח י).
ראוי לציון כי הרבנות הראשית קבעה בראשית ימי המדינה כי מחמת המחלוקת אין לומר את ההלל עם ברכה, אולם לאחר שהמדינה הגיעה לשנתה העשרים ושש ולאחר הניצחון במלחמת יום הכיפורים, חרף תנאי הפתיחה הקשים, חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית בכ”ה ניסן תשל”ד, ביוזמת הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. באותו מעמד הוחלט ברוב דעות, שיש מקום לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם בברכה, וכך נוהגים בישיבת מרכז הרב עד היום – ישיבת הדגל של הציונות הדתית.
ג. מותר לומר בו הלל אך אין לומר בו ברכה (דעתו המפורסמת של הרב עובדיה יוסף בשו”ת יביע אומר ח”ו או”ח מא).
ד. מי שנהג לומר בו הלל בברכה ימשיך במנהג אבותיו, ומי שעדיין לא התחיל, יאמר הלל בלי ברכה (שו”ת שמש ומגן ח”ג סימן סו).
ה. אסור לומר בו הלל בשום פנים ואופן. זוהי התפישה החרדית הקלאסית. גישה זו נמצאת כמעט בכל ספרי ההלכה וההגות של הספרות החרדית המתייחסים לעניין זה (ראו למשל בספר “למה הם שונים” לרב מרדכי נויגרשל, ו”השקפת הנצח לאור הזמן” – מאמרו של הרב ישראל אייכלר ע’ 263.
סקירה נוספת ורחבה על השיטות השונות בשאלה רגישה זו ניתן למצוא בספר “התקופה הגדולה” לרב מנחם מנדל כשר ע’ 270.
אגב, בספר זה יש הערה פרקטית מעניינת על העובדה כי בבתי כנסת רבים מתקיימות מחלוקות ומריבות סביב שאלת ‘אמירת ההלל’: “ושכחו הניצים כי מחלוקת היא איסור דאורייתא [כלומר איסור מן התורה], ואמירת ההלל אינה אלא מנהג”.
האם מותר לקרוא אמירת הלל בליל יום העצמאות?
רוב הפוסקים, דתיים וחרדים כאחד, אסרו לומר הלל בליל ה’ באייר (ראו על כך במאמרו של הרב יעקב אריאל “הלל בליל יום העצמאות” בתוך הספר “כלביא שכן”, עמ’ 298. בסיום המאמר מעיד הרב אריאל כי גם רבו, הרב צבי יהודה קוק, לא נהג לומר הלל בליל יום העצמאות. מאמר נרחב נוסף שדן בסוגיה זו ומסיק גם כן שאין לומר הלל בליל יום העצמאות הוא מאמרו של הרב אריאל אדרי בתוך הספר “ערוגות הבושם” ע’ רנז.).
אמנם יש שסברו כי גם בליל יום העצמאות יש לומר הלל (דעתו הידועה של הרב שלמה גורן ב”תורת השבת והמועד”, וכן בספרו של הרב אורי שרקי “ואמונתך בלילות”. התייחסות נוספת לכך ראו בסידור “בית מלוכה” ע’ 211).
האם מנהגי האבלות של ספירת העומר חלים ביום העצמאות?
בימי ספירת העומר, החלים ממוצאי חג הפסח ועד לל”ג בעומר, נהגו בקהילות ישראל לנהוג באבלות, כגון איסור גילוח, תספורת, ונישואין לזכרם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו. כך נוהגים עד היום כל החרדים האשכנזים וכן הספרדים ואנשי הכיפות הסרוגות.
מאחר שלדעת רבים מבין הדתיים הלאומיים והחרדים הספרדים נחשב יום העצמאות כיום טוב, יש רבנים מקרבם שהתירו להתגלח ולהסתפר ביום זה, אם כי לא להינשא (ראו דעתו של הרב הראשי יצחק נסים ז”ל שהובאה בשו”ת יצחק ירנן, סימן כז. עוד ראו במאמרו של הרב דוד סתיו בתוך הספר “כלביא שכן” ע’ 186).
לעומתם יש רבנים ספרדים שאסרו וקבעו כי אין לבטל את מנהגי האבלות גם ביום ה’ באייר (ראו בשו”ת הנ”ל, דעת הראשון לציון, הרב בן ציון עוזיאל, הרב עובדיה הדאיה, הרב מצליח מאזוז ועוד].
בהכנת המאמר ובעריכתו סייע פרופסור עוז אלמוג, והוא פורסם גם ב’אנשים ישראל’.