רבות נכתב ומן הסתם עוד ייכתב על מעלת מצוות יישוב ארץ ישראל. גיליונות, מאמרים וכתבים רבים עוסקים בכמיהת הנפש וברצונו העז של היהודי לדרוך על אדמת ארץ הקודש. ובאמת בספרי הקדמונים מוזכר כי מצווה זו היא מן החשובות והגדולות ביותר, צא ולמד מעונשו של משה מתחינותיו ובקשותיו לביטול הגזרה והבן כמה יקרת ערך היא מצוות יישוב ארץ ישראל.
ידועה דעתו של הגר”א זצ”ל בעניין העלייה לארץ ואת מסעם של תלמידיו ובתוכם הרבי משיקלוב עד לכינון עפרה של ארצנו הקדושה. אכן, אין טעם להכביר במילים על מעלת מצווה זו.
ואף זאת ידוע, כי כגודל מעלתה של המצווה כך יהיה גדול כח ה’סטרא אחרא’ בדיוק באותו העניין. מצוות יישוב ארץ ישראל כוחה היה יפה, ועודנה, להעביר כמה אנשים על דעתם ועל דתם.
מדינת ישראל, להבדיל מ’ארץ ישראל’, חוגגת השנה שישים ושבע שנים של קיום והישרדות, מדינת ישראל הגיעה לגיל ‘פרישה’ ולגיל גמלאות. מעתה מן הסתם יוענקו לה הנחות בתשלומי הארנונה והתחבורה הציבורית, אך אלו בוודאי לא סיבות טובות לחגיגה, בטח לא במצבה.
שנה אחר שנה חוגגים האזרחים וחוגגת הכנסת את יום עצמאותה של מדינת ישראל, שנה אחר שנה הם מחייכים, שמחים ומנפנפים. היום הזה, שמגיע באמצע השגרה שלאחר חג הפסח, הוא יום של ציפייה ויום של ‘גאווה לאומית’ על כל המשתמע מכך. מגדילים לעשות ‘האחים’ מהבית “ההוא” אנשי הסנדלים והכיפה המחוררת, ומאבדים את שפיותם לדעת ביום גדול ‘וקדוש’ זה. מנהגים שלמים ששורשם ויסודם בהררי קודש, משתנים ממשמעותם המקורית וחוקי הדת נרמסים לכבודו של היום המשובח הזה שכבר מזמן לא חל בתאריכו המקורי, נדחה או מקדים.
מוזיקה רועשת, מחולות וריקודים בעיצומם של ימי הספירה ושפמים מגולחים ומסודרים למשעי בימי אבלות. הכל מותר, הותר ויותר לכבוד המאורע ההיסטורי שהוחל בהכרזתו של הזקן משדה בוקר לפני שישים ושבע שנים.
והם אפילו כועסים. כועסים על החרדים הנבערים שבזים לכל דבר שבקדושה, בזים לימי אבל לאומי ביום זיכרון, ולימי גאווה כיום העצמאות. “איך אפשר?” שאל אותי צורב בשנות העשרים לחייו, פאותיו וזקנו פרא, “איך אפשר שלא לראות את הניסים הגלויים, את פתיחת שערי שמים ואת קיבוץ הגלויות? – זוהי אטימות!” פסק והמשיך בדרכו, רגלית, מן הכא להתם. רציתי להשיב לו ולספר לו על דגל אחר שתלוי בחלונות ביתי, צבעו כתום. אך הוא התרחק וטוב שכך, מנע ממני לשקר.
אבל דומה, שככל שחולף הזמן ועוברים השנים, גם הם , החוגגים, כבר מבינים שאין כל כך על מה. השמחה, כך נדמה, היא יותר על יום החופש המבוזבז ובשום פנים ואופן לא על המהות. כי אין כזאת.
על מה אתם חוגגים יקיריי?
על חמישים אלף אירועים פליליים בשנה שנרשמים רק בתל אביב? על עשרים ושלושה אלף תיקים הנפתחים בכל שנה (שווה ערך לשני תיקים וחצי בכל שעה!) בשל שימוש עצמי בסמים מסוכנים? על שלוש מאות שמונים ושבע אלף איש שנפגעו מפשיעה ברשת המקוונת? על קרוב לאלף(!) אחוזי פשיעה בישוב נווה זהר? (יש דבר כזה, תבדקו.) על ששה עשר אלף מקרים של ‘תקיפה חמורה’ בשנה? על נתוני המשטרה כי בישראל יש בכל רגע נתון מצבור של חמישים טון סמים מסוכנים? על גידול של ארבעים ושלושה אחוז באסירים הכלואים בבתי הכלא בישראל? על שלוש מאות ושישים אלף תיקי פשיעה מדווחת בשנה? על מאה ושבעים אלף עבירות רכוש? על מה יקיריי?
ושמא תאמרו על מצבינו הביטחוני המזהיר? אל נא תשכחו, אנחנו סך הכל בתוך ‘הפסקת אש’ קצרה עם החמאס שהלך לכמה דקות בשביל להשיג עוד קצת תחמושת ולחפות בבטון את המנהרות שנפגעו. ואולי על כלכלה רווחת? אולי על כך שכל ילד שלישי בישראל הולך לישון רעב? להמשיך עם נתונים? לא כדאי.
חברים אהובים, אין לכם באמת על מה לחגוג, טעיתם בתאריך. חג העצמאות המקורי נחגג באלפי בתים יהודיים בישראל לפני כשבועיים ימים עת הכרזנו על ‘חג חירותנו’, על החירות והעצמאות האמיתית משעבודה של מצרים ועל היותנו עם הכפוף לאלוקיו והעושה את רצונותיו. העם העוסק בתורה והמשעבד את עצמו לאביו שבשמים.
זוהי חירות אמיתית יקיריי, זוהי עצמאות אמיתית, היא לא שייכת להמון העם, היא שייכת לנבחריו – והיא כבר נחגגה.