רק תגידו: זה הבן הגדול או הקטן? “זה הקטן”, ענה הקצין

יום שני, שעת בוקר מוקדמת.

היא התעוררה מחלום בלהות, כאב חד אחז בליבה. הלב התחיל לדפוק במהירות, כאילו מבשר רעות…

הביטה בבעלה הישן בנחת לצידה. מביטה בספרות הירוקות הזורחות של השעון המעורר הענק, שהכריז כי הגיע הזמן לקום ולהתחיל את היום.

נטילת ידיים, תפילת שחרית, ארוחת בוקר זוגית, ולגימות ארוכות מכוס הקפה שקיבלה מתנה מנכדיה, לכבוד יום הולדתה האחרון.

אחר פתחה את ארונות המזווה, בדקה מה חסר. המקרר התרוקן מהשבת האחרונה והיא תמיד אהבה שהוא מלא וגדוש, במקרה שמישהו יפתיע או יגיע לבקר.

בשעה 10:00 לערך חזרה וידיה עמוסות מסבב הקניות שערכה. נועלת את רכבה וצועדת לכיוון  ביתה.

על השביל המוביל לפתחו של הבניין עמדו  חמישה אנשי צבא. היא חייכה אליהם והרימה גבה, לא מבינה מה הם עושים פה בסביבה.

הוא פנה אליה, זה הגבוה מכולם, הבכיר, ששיער שיבה וכיפה גדולה עיטרו את ראשו. מוודא שאכן זו האישה לה הם מחכים.

היא נענתה לזיהוי וליבה החל לפעום בעוצמה. הכאב החד מהבוקר התעורר בתחושה שהנורא מכל קרה.

היא נבונה. תמיד הבינה עניין מהר. קלטה שאם הם פה, אינם מבשרים בשורות טובות.

•

באיפוק היא נכנסה לבניין. הם עזרו לה לסחוב את סליה לקומה הראשונה. היד הרועדת לא הצליחה לאחוז את המפתח ולסובב את מנעול הדלת…

והשקט. השקט הזה. וארשת פניהם החתומה, גרמו לכל גופה לרעוד…

היא נכנסה והם אחריה. נכנסת לסלון ומתיישבת בכבדות על הספה.

“זה הבן הגדול או הקטן?” שאלה. שניהם היו בצבא. אחד בקבע והקטן בקורס קצינים.

הוא דיבר בשקט, ובראש מורכן התחיל לספר ולדבר, כמו נאום מדוקלם שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש. אך היא חזרה בעקשנות ובקול רם יותר על השאלה: “זה הגדול או הקטן?”

הוא כבר לא יכל להתחמק מהשאלה הישירה. הרכין את ראשו וענה: “זה בנך הקטן…”

היא כבר לא זכרה הרבה ממה שקרה לאחר מכן. הדמעות, הכאב.

כמויות האנשים שהתחילו לזרום, לחבק, להרגיש ולהיות איתם. הגוף התנדנד מעצמו, מנסה להרגיע את עוצמת הכאב. והבן הגדול שהלך לזהות ולהיפרד…

ועוד אנשים נכנסים ויוצאים מחבקים ומנחמים. לוויה ענקית. גשם ממטרים. הספדים. והיא דומעת, לא מצליחה לעכל את הגזרה שנחתה עליה.

ימי ה’שבעה’ עברו ועמם גם השנים.

14 שנה אחרי, והיא קמה כבכל בוקר. מביטה בתמונת הענק שתלתה בפרוזדור. מביטה בגעגוע עז בעיניו הצוחקות המביטות עליה…

נכנסת לחדרו ומוציאה את אלבום התמונות שהעלה אבק. מתגעגעת לחיוך השובב, לעיניים שמסתירות מעשה קונדס. מדפדפת בכאב, והדמעות שנאבקות בעיניה להישאר, זורמות מעצמן על מורד לחייה.

ארוחות הבוקר המשותפות, הדיבורים במטבח לתוך הלילה, הסיפורים, החוויות, משחקי החשיבה בשבת אחר הצהריים, החיוך הממיס והשובה, המתנות הקטנות, החיבוקים הגדולים, צחוק הנכדים שהיו קופצים עליו עוד לפני שנכנס, המחמאות והאהבה הגדולה שהעריף עליה בלי סוף, הזיכרונות, הגעגועים לליטוף פניו העטורים זיפים של יום.

ריח בגדיו התלויים בארון כבר מזמן התפוגג. את קולו היא שומעת בעיקר רק בחלומות…

מנסה לא לשקוע באבל. מתמקדת בלראות את הטוב. ורק לפעמיים בלילה, כשאף אחד לא רואה או שומע היא מרשה לעצמה לבכות,  לקרוא בשמו, ללחוש אותו, לחוש אותו עד כמה שאפשר…

•

נכתב כהזדהות. הקשר בין המציאות לנכתב מקרי בהחלט.

מוקדש לכם דודי היקרים בהמון אהבה, והערכה תהילה ושעיה בן פורת, על אצילות נפש, איפוק, תואר המידות אהבת אין קץ לילדכם, חינוך ליראת שמים, דרך ארץ ואהבת ארץ ישראל לאנשים שהם מלח הארץ…

ולעילוי נשמת אלי בן פורת שנפל בי”ד כסלו תשס”א 11.12.2000.

בן 21 היה במותו.