יום זיכרון? תנו לי רק יום שיכחה

את הטקסט הבא כתב  ג’, קצין בצה”ל, בקבוצת וואטס-אפ פנימית, כשהוא מעלה את התמונה המצורפת כאן.

“זו, מבחינתי, תמונת המלחמה.

הפסקת קפה ועוגה קצרצרה בשיא התופת, כשמתחתיה ניתן להבחין ביומן החללים ובו רשימת הרוגי אותו היום.

אז לחלקנו אלו סיפורים.

בשבילי אלו שמות. ופנים. וחברים. ומשפחות”.

בקשתי ממנו לכתוב לספר על כך.

 וזה מה שהוא ענה:

לא, אני לא רוצה לזכור.

לא עוד.

יום זיכרון קוראים לזה, יום ארור ומקולל, יום אכזר ומיותר.

הרי מי שלא נגע במוות, לא יכול לזכור.

ומי שכבר נגע, לא יכול לשכוח.

ואני הייתי שם. ונגעתי. ובסך הכל רוצה לשכוח.

את הפנים והשמות, את החברים והמשפחות,  את המראות והריחות, את הדם והדמעות.

כי הייתי שם.

נגעתי במוות.

וכל יום הוא יום זיכרון, ללא רגע של שיכחה מבורכת.

אז תנו לי רק יום שיכחה וחידלון, לא יום אבל וזיכרון.

יום שבו לא אראה את עשרות הילדים המתים בהם טיפלתי.

יום שבו לא אזכר בפניהם.

רק יום אחד שאוכל לשכוח את טבעת הנישואים על קמיצת ההרוג, ותמונות ילדיו בכיס חולצתו המגואלת.

יום שבו לא יצלצל הטלפון בכיס, ואזכר בהרוג שבכיסו צילצל הטלפון ועל הצג ריטטה המילה “אמא”.

יום שבו מראה חייל ענוד דיסקית לא יגרום לי לדמיין אותו אחרת, ענוד “אצעדת מוות” לבנה על פרק היד.

כי אני זוכר אותם.

את כולם.

כל אחד ואחד מהרוגי ‘צוק איתן’.

כולם היו בני.

ועדיין.

ולא צריך צפירה ולא צריך יום.

הזיכרון חי ומוחשי, פעור כתהום.

אז תנו לי רק יום שיכחה וחידלון, לא יום אבל וזיכרון.

(ג’, קצין זיהוי חללים באוגדת עזה בעת מבצע ‘צוק איתן’).