מרצה בחוג לצורפות אִתגר תלמידה ביצירת טבעת לאישה בעלת אצבעות גדומות, ראיתי להתבונן בדבר ודווקא בהקשר של יום העצמאות.
אסתטיקה ויופי הינם תולדת היכולת לקשר ולחבר, כמאמר חז”ל ”אשה נאה, כלים נאים ודירה נאה מרחיבים דעתו של אדם”. ברמתה היסודית מושתתת האסתטיקה על חוויה חושנית, כאשר ראיה או שמיעה הנפעלים מצורות נאות גורמים לנו עינוג רגשי ונפשי כעונג הנובע מחוויה של שלמות. בכל מקום נמשכים בני אדם לאסתטיקה – הן לשלמות שהיא מבטאת והן ליכולתה לאחד דברים יחד. מום, כיעור וכל צורה בלתי אסתטית, מלבד שמונעים עונג, גם ובעיקר מסבים לנו סבל רב, סבל הנובע במישרין מאי יכולתם של דברים שונים להתחבר יחד לדבר אחד שלם.
לגורם המאחד ניגודים אנו קוראים ‘הרמוניה’, פירושה רצף וצירוף. נוי ויופי הם ביטוי להרמוניה, תיאום והתמזגות של איברים שונים יחדיו מכונן יופי וביותר מגלה על קיום מהות פנימית מחברת. העדר רצף יוצר איבר קטוע ולכן כל אימת שניגודים אינם משתלבים לרצף תהיה התוצאה כיעור ומום. לכל דבר ניגון משלו, כשילוב שבין צלילים מנוגדים היוצר רצף או בצירוף הניגודים שבין התוף והכינור, או בתורת המשפט והמוסר כיכולת לשלב ניגודי אנוש או אף כניגון העולה מניקיון הבית ועיצובו.
אמנות אסתטית מול אמנות חושפת
בעצם ניתן להגדיר שתי סוגי אומנות שכל אחת מהן מייצרת מבט שונה על החיים. האומנות האסתטית וההרמונית, ולעומתה זו ”החושפת” את כיעורה של המציאות. הראשונה מבקשת לאחד ניגודים ולבטל מומים על-מנת לכונן שלמות וחן, ואילו השנייה מציבה בפנינו את המציאות, על ניגודיה, על ערוותה, דלותה, כיעורה, מומיה, אכזריותה, אטימותה, רוע לבבה ושלל חסרונותיה.
פורטרט של ואן-גוך חסר אוזן, או של רמברנט החושף מחלת עור הינם אומנות, אלא שאינם אסתטיים. בכל מקום שבו מתקיים מאמץ איתן לשילוב ולכינון אחדות שם תמצא חן, ובמקום שתחסר המוטיבציה שם תמצא ניגודים שעליהם אמר משלי ”עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עַלה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה”. עצלות ומידות רעות גורמות במישרין להזנחת הצורה האנושית, הפסדה מלווה תחושת מיאוס עמוקה לנוכח הזנחתנו את העולם. אין לך רע מעולם שהותירוהו בני אדם לניגודיו, כאשר חוסר מוסריות ורוע לב מנוגדים לנו בדיוק כלכלוך וסירחון.
אלא שאם נתבונן נבחין שאומנם נמשכים אנו אל האסתטי, ואף על פי כן למרות הוקרתנו כל הוויה המתקיימת בהרמוניה ובאחדות עדיין אבני הבניין של קיומנו הם הניגודים. רפש, מומים, חוסר מוסריות ניגודים חברתיים וביותר הסבל הנובע מהם, למרות הדחייה, דווקא הם שמהווים את אבני הבניין של קיומנו.
כל דבר חלקי, קודם שבא לבניין שלם, הרי הוא בבחינת אבני בניין. היינו שכל אותם ניגודים שמהם מורכב עולמנו הם אבני הבניין. נקודה זו חשוב להדגישה אחרי שאין לדבר על הרמוניה או תיקון מבלי להבחין קודם בעובדה שניגודים הם אבני הבניין לניגון האנושי.
מדינת ישראל כמשל
כעת אבקש לשלב את שתי צורות המבט הנ”ל באקטואליה ליום העצמאות.
במדינת ישראל מתקיימות שתי הבחינות הנ”ל. מחד ב”ה יש בה הרבה ”חן”, פועל היוצא ממהלך כביר של בניה וצירוף ניגודי אנוש, אבל מאידך מתקיימים בה ניגודים ודיס הרמוניות המאיימים על עצם קיומה כאומה אחת.
שתי סיבות עיקריות לדבר, האחת העדר תכלית משותפת, והשנייה אי היכולת להלחין ניגון חדש. תכלית משמשת מהות מחברת, שבכוחה לשלב ניגודים לניגון. לכן מבלי תכלית, פרטית או כללית, לא ניתן לכונן הרמוניה, כאשר אסתטיקה ויופי העומדים לעצמם, חסרי תכלית, הופכים חסרי טעם ואינם משיגים אלא את ”שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי” בלבד. בנוסף, גם כאשר מתקיימת תכלית עדיין יש לעיין מהו האופן שבאמצעותו היא מחברת, האם ניגונה ”כובש” ומכניע את הניגודים או שמא משלבם יחד כקומפוזיציה רכה.
במקום שקיימת תכלית משותפת ניתן לחוות מלחמה, על מוראותיה ועל זוועותיה, ועדיין להיות שבוי בתוך תיאורים נוראי הוד על מסירות, חברות ואידיאל ציוני.
תכלית הופכת את אכזריותה, כיעורה וניגודיה של המלחמה ”למלחמת השחרור והקוממיות”. כאשר מתקיים ”הדבר הגדול” אף את הנוראה שבמלחמות ניתן לשוות מיתוס מכונן. ואילו כאשר יחסר ”הדבר הגדול”, המטרה שבכוחה לרומם ניגודים, אף הדבר היותר יפה עלול להיחשב מכוער. למרות אין ספור סיפורי גבורה ואחוות לוחמים עדיין את ”מלחמת יום כיפור” ואחריה ”לבנון” לא ניתן להציל מתווית החרפה והמום שדבקו בהן.
עבורן ”מארש המלחמה” כבר לא היה רלוונטי, לא צלח בידו לחבר. כן החיים דהיום כאן במדינה, למרות המון סיפורים קטנים של בניה ותיקון ניכר חסרונה של מהות שתחבר הכל לדבר ”גדול”. שלא כנאמר בנביא ”מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה”, מדינת ישראל דהיום ריקה מדֵּעָה כוללת ומלאה בניגודים. תמצאם כניגודים חברתיים, בפערים כלכליים עמוקים ואף בניגודים שבין דתיים לחילוניים ובאלו שבתוך הדתיים והחילוניים עצמם ובנוסף בינינו לבין הערבים.
מארש מלחמה
אם באנו לבחון את היסטורית חיינו והווי קיומנו בארץ ישראל נבחין שתחילת קיומה של המדינה מאופיין ביכולות כבירות של יהודים לשלב ידיים יחד למטרה ותכלית משותפת. השיתוף היה מוטו קדוש, לשם בנין הארץ נדחו אינטרסים פרטיים, מאות אלפי יהודים מסרו חייהם ואת שלמות נפשם וגופם על תקומת המולדת. למרות העניות, החולי והמלחמות ולמרות הכאב והשכול השיג המפעל הציוני הרמוניה, הנמצאת כל עת שבני אדם משיגים תכלית משותפת. ועדיין יש לשים לב גם לניגון, כאשר הניגון אופיין ”מארש מלחמה” – יותר כובש ניגודים ופחות מצרפם.
כעת לא בלבד שחסרים אנו את הדבר המחבר אלא אף אופי ומקצב הניגון שוב אינם ערבים.
ראוי אומנם להשתדל ולבטל ניגודים ועדיין ראוי בנוסף להציג את המציאות דווקא על ניגודיה ואף באופן שיעורר סבל מרבי. על אלו המוכנים להתייגע בגיבוש המציאות מוטל ראשית להסכין היטב אל הניגודים שהיא מייצרת. קודם שאתה בא לסדר ולעצב את ביתך ראוי שתתבונן על עומק הניגודים, על סיבתם ובעיקר על הצורך שלך בהם, בהיות וניגודים מספקים מרחב ובחירה. כך שקודם ראוי להתוודע היטב אל הניגודים העמוקים שקיימים בחברה הישראלית, מה מקורם? ובפרט כאשר לא ניתן לבטלם ואף מוכרחים אנו לחיות בתוכם. בנוסף יש להתבונן בצורת ההלחנה, האם תואמת היא למקצבו של הדור הממאן בסוג הלחן הכובש ניגודים ומבקש דווקא את הרך והמשלב.
המחיר שתובע השלם
לזה אני קורא ”טבעת לאצבעות גדומות”, כיצירתיות הנדרשת לחיים שבהם סתירות וניגודים נמצאים כדבר מובנה. לאידיאלים כוח רב ביצירת שלמות אלא שלא בלבד שתמצאם בני חלוף אלא בעיקר תמצא ששלמויות רבות כרוכות עם טוטאליות המתירה לנו להתעלם מניגודים. רצוני לומר שפעמים דבר ”שלם” תובע מחיר לא פשוט ולכן ראיתי לנסות ולהסכין אל הניגוד, ”להסכין” במובן של הכרה בו כאבני בנין לחברה שאמנם אבדה את דרכה אבל גם מחפשת דרך חדשה.
אנסה להמחיש את דברי באמצעות מאורע שחוויתי במלחמת לבנון (של”ג). בשלב מסוים של המלחמה כאשר נפתחה אש מיהרתי לתפוס מחסה מאחורי גדר אבנים. בעודי כורע והנה אני מבחין ”בכף יד קטועה” המונחת לנוכח פני על העשב. באותה סיטואציה נמצאתי לבדי, מבלי יכולת לחלוק את המראה שאומנם היה מחריד אבל גם נורא רושם ולכן ספגתי אותי עמוק לתוכי.
למרות שלאורך המלחמה כבר ראיתי לא מעט הרוגים ושרופים עדיין נותרתי חייל השש אלי קרב ולכלל כאב וסבל אמיתי לא באתי. מראות המלחמה לא היוו ניגוד ואף נצבעו אצלי בגוונים ‘רומנטיים’ וילדותיים. עד לאותה ”התוועדות” עם ”הכף הקטועה” נארזה המלחמה באריזה ששמה גדול ממאורעותיה ובפרט מניגודיה. ”הטוטאליות של צבא ההגנה לישראל הנלחם במחבלים”, אריזה זו רב היה כוחה לכבוש ניגודים ודל בלשלבם. רק לנוכח ”כף היד הקטועה” נקטעה ‘שלמותי” ובאתי באחת אל תוך מוראותיה וזוועותיה של המלחמה.
רק בעודה ניצבת לפני חפה מכל רצף והרמוניה, קבלה אותה כף את הזכות ליצר ”ניגוד”. כעת נשתנתה המלחמה מסיפור טוטאלי לסיפור של ניגוד. ניגוד מוליד כאב, ”כף היד הקטועה” היא לבדה התנגדה אל ”הסיפור הגדול” שלי שאינו מתיר מקום להתנגדות. להפתעתי הכאב שיצר הניגוד חיברני אל הווייתי יותר מן הסיפור הגדול של המלחמה.
באותה אבחה קוטעת נקטעה בקרבי גם הטוטאליות, שוב לא הסכמתי באופן מוחלט כ”כ לחוסר האנושיות. ”היד” לבדה חברה אותי למשהו שהוא עמוק יותר וממנה למדתי משהו על החיים, על האופן שבו משיגים אנו חיים ”שלמים” עד שאף מלחמה ניתן לעבור מבלי כאב. עוד למדתי, שלא בלבד שיש הבדל בין ניגון לניגוד, יופי וכיעור, אלא שאף יש הבדל בין הניגונים עצמם. קיים הבדל בין אידיאל המתנגן כ”מארש מלחמה” לבין אותו ניגון פנימי רך שבלעדיו לא ניתן באמת להכיל ניגודים וכאבים.
תקופת הזוהר של הציונות
להרוג ואף לההרג וכל זאת מתוך קנאות ומבלי כל תחושת סתירה או ספק?! מדוע דווקא הכיעור והזוועה שבאיבר קטוע הם לבדם שהודיעני מה טיבה של שלמותי וכמה חפים חיי ממנה?! לפתע אתה מבין שמושג כמו ”שקר החן והבל היופי” תקף לא רק כלפי יופי חיצוני אלא אף כלפי תפיסות ואידיאות ”שלמות” וטוטאליות המלחינות קומפוזיציה שאינה מצרפת ניגודים אלא כובשת אותם. לא בכדי עולם כזה אינו מייצר תביעה לרחמים, לאסתטיקה ולשלמות שמכונן יש מחיר, כאשר אל הזולת אנו מתעוררים דווקא לנוכח אכזריות, חרפה ואי צדק.
קום המדינה ואחריה היוו את תקופת הזוהר של הציונות. האידיאל הציוני הצליח לאחד ולהכיל בתוכו המון ניגודים בשל תכלית משותפת אבל גם משום צורת ”ניגון” שלא נתנה עבורם מקום. כל זה החזיק עד למלחמת יוה”כ, בעקבות המלחמה נסתלק החן ובאה החרפה. לפתע אלפי ההרוגים היו לריק ועשרות אלפי הנכים הפכו בהלה, נשבר המתוס הציוני. לפתע צצו ועלו ניגודים רבים שמהן נזרעו זרעי הקוטביות של החברה הישראלית דהיום.
לאחר מלחמת יוה”כ, מלווה בחילופי שלטון, החל העידן הפוסט ציוני, או אז החל תור הזהב של העולם החרדי. לפתע הפכו שותפים לשלטון, כסף הושפע להם, ישיבות וכוללים נפתחו לרוב. קרן התורה נסק לגבהים, ”חיי תורה” ו”בן תורה” נשמעו לרוב והחל להתגבש מיתוס חרדי של התמסרות לתורה. במקביל, מלובה מכוח השבר החילוני, החלה תנועת התשובה, אף היא מוסיפה המון כבוד ואמונה בצדקת הדרך החרדית. ”חיים של תורה” הפכו את קשיי הקיום להרמוניה, שוב מצא ציבור שלם את ניגונו בניגון הטוטאליות.
כעת תור הזהב החרדי מסתיים. גם כאן, למרות תורה וחסד והמון דברים טובים מורגש היטב חסרונו של אידיאל מחבר. בהעדרו צצים ועולים ניגודים, עניות, חוסר סולידריות חברתית, שכר מינימום המנצל מצוקת תעסוקה, שכ”ד מנופח מאברכים שאין להם, קיפוח עדתי, שבר אמוני ועוד.
כף היד הקטועה שלנו
כעת מונחת לפנינו ”כף היד הקטועה” האקטואלית לנו. כאן אני חוזר לכותרת המאמר, ”טבעת לגדם” וטוען כי למרות הקושי שמעורר הניגוד וביותר בהעדר תכלית עדיין מתקיים כאן משהו טוב המעורר למחשבה מעמיקה שאותה הטוטאליות וביותר הכמיהה להמציא שלמות מפסידים. אני מאתגר אתכם, כיצד ליצור טבעת לגדם? כעת אין כוונתי להפנמת ניגודים בלבד, אלא אל השאלה כיצד ניתן לקשט בני אדם על אף שניגודם מציב לפנינו קושי. למרות הגדם נשים אינן מאבדות את תשוקתן לנוי וחן, אף כאן ראוי ליצור טבעת וזאת מבלי לכסות על המום באופן של ”שלמות” אלא דווקא כהרמוניה המכילה אותו באיזה אופן.
פעמים שדווקא כפות הידיים השלמות, הנאות והמעונגות הן שראויות להקרא בשם ”שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי” ואילו ”כף היד הקטועה” ו”גדמי האצבעות” ראויים לתואר ”אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל”.
את הפסוק ”אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל” קורא אני על החברה הישראלית השסועה והמפולגת לגווניה. באופן שאולי ישמע מוזר מעדיף אני אותה, בעליבותה ובכיעורה, על פני טוטאליותה וגדולתה בתור הזהב של הציונות או זה של העולם החרדי שבהם נוגנו ”מארשים” בעוצמה גבוהה. כמדומני שרבים מאיתנו כבר מרגישים בליבם שיש לוותר על הניגון הטוטאלי, לשנס מותננו ולחשוב כיצד ניתן לקבל ניגודים וביותר, כיצד לקשט אישה שאין בגדמי אצבעותיה כדי אובדן נשיותה?!