הצפירה תפסה אותי בצומת של פארק ענק שבו יחגגו מחר אלפי בני אדם את יום העצמאות ה-67 למדינת ישראל.
יצאתי מהאוטו ועמדתי, כפי שעשו כל הנהגים. עומדים ומרכינים ראש, עומדים ושותקים.
פתאום הבנתי מה מיוחד בדקה הזו, בדקה של הצפירה.
השתיקה!
מליוני ישראלים שותקים, מליוני ישראלים מתאחדים ומתייחדים.
ישראלים שבמשך השנה צועקים ומתלהמים בסרטוני שוקולד ובסרטוני גינוי לשוקולד, ישראלים שחווים את הפערים מול ישראלים שיוצרים אותם, כולם פתאום שותקים.
ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילונים, שותקים.
כמה יפה העם הזה, הרהרתי לעצמי. כמה הוא יפה כשהוא שותק, כמה הוא יפה כשהוא מתאחד.
הצפירה מפלחת את הלבבות, הצפירה הזו מעלה זכרונות. זכרונות של זמן המלחמה, זכרונות של ימי צוק איתן. זכרונות קשים של ימי מתח ודאגה לשלום אחינו, שכננו, קרובינו שהיו בשדה הקרב ומסרו את נפשם למעננו.
תמונות החללים צפים ועולים: בניה שראל, הדר גולדין ושאר גיבורי המלחמה.
על מה הם נלחמו? אני שואל את עצמי. על איזו מדינה? מדינה של סרטוני שוקולד? מדינה של פערים? על מי הם מסרו את הנפש, למען מי הם נקברו? למען עם מלא אמוציות ושנאה או למען עם של כבוד ואהבה?
מה הם חושבים עלינו מלמעלה? היה שווה להם להילחם בשבילנו? היה שווה למות למעננו? מה הם היו מצפים מאיתנו?
נדמה שהם היו מצפים מאיתנו שנשתוק. כן, שנשתוק יותר ונצעק פחות, שנתאחד יותר ונריב פחות, שנגדיר את עצמנו דרך אהבה ולא דרך שנאה.
שניקח איתנו את דקת הדומיה המאחדת הזו לשנה כולה.
הם הרי נלחמו כדי שיהיה לנו פה טוב, הם נהרגו כדי שנוכל לחייך.
נכון, אנחנו מתייחדים עם זכרם, אנו מדליקים נר ולומדים לעילוי נשמתם, אבל אסור לנו לוותר על צוואתם: להיות עם אחד, להיות עם מאוחד.
כי במותם, הם ציוו לנו את החיים. יהי זכרם ברוך!
