אצל קבוצות שונות בחברה ישראלית קיימת נטייה לרכז תסכולים ואף כעסים על התקשורת. לא מעט פעמים אני שומע משפטים בנוסח: “התקשורת אשמה”.
האם היהדות מכירה בתירוץ הזה? האם באמת חולאים בחברה הם פרי דמיון של אנשי תקשורת בלבד? האם אפשר להכליל ולומר שאין מקרים שעיתונאים ותכניות אינם מביאים לנו זווית מפתיעה או אחרת, ממה שאנו רגילים לראות?
לפני שבוע הייתה לי הזכות – מתוקף תפקידי כיו”ר גשר – להצטרף למפגש בין אנשי תקשורת בכירים וראש ישיבה חרדי בבני ברק. הקבוצה מאוד מגוונת ובהחלט ייצגה כמעט כל צבע מהתקשורת החילונית, הדתית לאומית והחרדית.
כתשובה לאחת השאלות, האשים ראש הישיבה את התקשורת בכך שקיימת שנאה מהצד הבלתי חרדי כלפי הצד החרדי.
מבלי להיות תמים לגבי התקשורת, ברור לי שתשובה כזאת אינה מספקת, שלא לומר תמוהה. בטח לא לאנשים שלוקחים מזמנם היקר לבוא וללמוד יותר לעומק על החברה החרדית.
מה כן ההתייחסות הנכונה?
לטעמי, על כל אחד ואחד לערוך חשבון נפש עצמי על תופעות חברתיות שליליות, כאשר במקרה הספציפי הזה – ייצוג חרדים בתקשורת, אנו מוכרחים להודות שהוא אינו רק עניין של דעות קדומות של עיתונאים, אלה גם נעוץ ביחסים יותר עמוקים של הסתגרות ואף ניכור מצד חלקים נרחבים בחברה החרדית כלפי החברה הכללית.
לצלם את הצלם שלא עומד
כמה ימים לאחר הביקור ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום שהחברה הציונית מציינת את זיכרון השואה באופן ממלכתי בעיקר, כשמנגד, באופן מסורתי כמעט, לא קיימת כמעט כל התייחסות מיוחדת לכך בחברה החרדית.
עד השנה עיקר החשיפה של חרדים ליום הזיכרון דרך התקשורת הכללית, הייתה באמצעות החיפוש אחר החרדי שאינו עומד בצפירה, כשהם, החרדים מצידם, תרים אחרי הצלם שלא עומד גם כן ועסוק בצילום החרדים שאינם עומדים.
אלא שהשנה התמונה הייתה שונה.
שלוש כתבות רציניות וחשובות בנושא של השואה במבט חרדי, התפרסמו בתקשורת הכללית, תחת הכותרת ‘לחרדים דרך שונה לזכור את השואה’ (איציק הלפרין מהערוץ 1, קובי נחשוני, מ-YNET, וצ’קו מנשה, מקול ישראל).
גם להם יש דרך הנצחה ייחודית להם, והתכנים המובלטים על ידם, שונים באופן מובהק מתכניה של החברה הכללית.
בכתבות הועלה סיפורו המיוחד של האדמו”ר מקאליב, נסקר מוזיאון ‘גנזך קידוש השם’ שמנציח בדרך מאד ייחודית את השואה, ורואיינה מומחית לנושא שהאירה את תפיסת הרחוב החרדי באור חדש, שונה ומרתק.
יש גם עיתונאים אחרים בישראל
העיתונים הללו הינם אנשי מקצוע רציניים. הם לא באו במטרה לסנגר על ציבור זה או אחר, אלא לנסות להאיר זווית חדשה שהציבור כנראה איננו מודע לו.
החשיפה הזו ניסתה לתת קצת יותר צבע וקצת יותר עומק לחברה החרדית במרחב הכללי, מבלי לטשטש שיש גם חילוקי דעות בנושאים רבים אחרים.
זו אותה תקשורת שמואשמת כל העת כמי שמנסה לקטב את העם, לייצר שסע, ולשסות ציבורים האחד בשני.
במקרה הזו מתברר, היא הצליחה להביט בגובה עיניים לעבר ציבור גדול בישראל, ובדרכה גם גרמה לקרוב לבבות של קבוצות שונות בעם.
השואה של הציבור החרדי
לטעמי, על אף הבדלי ההשקפה הפעורים בין הציבור החרדי והכללי, גם לעולם החרדי יש זיכרון עמוק של חורבן ושבר בעקבות השואה.
אלא שהתקומה שלה החרדים ייחלו לא הייתה יישות מדינית חילונית (למרות שגם אצל החרדים בתקופה ההיא היו קולות כאלה), אלא איסוף שארית הפליטה בארץ ישראל ורצון עז לבנות מחדש את עולם התורה שהוא למעשה גם סוג של תקומה.
שהרי ככלות הכל מהי רוח? הנרטיב הישראלי מדבר על רוח המרד וגבורה להילחם פיזית, אך רוח אינה חייבת להיות כרוכה בכוח פיזי, אלא גם רוח המסורת והמשך קיום לתורת ישראל – נחשבת ל’רוח’.
במדינת ישראל אנו זקוקים גם לרוחני וגם לפיסי. אי אפשר זה בלא זה.
ובחזרה לתקשורת
קיימת נטייה להאשים את התקשורת בכל חולאיה של החברה, בעיקר ביחס המתוח והעוין של הציבור בישראל כלפי הציבור החרדי.
אלא שעלינו לזכור שהתקשורת לא מייצרת מציאות. היא מדווחת על מה שהיא רואה ובעיקר מבליטה את מה שנראה לה חריג ומעניין.
כך, למשל, עלינו מוטלת החובה לספר מה מתרחש בתוך המגזר החרדי, כדוגמת ציון יום השואה, בדרך הנכונה.
שכן, בסופו של יום, איך יידעו “בחוץ” מה קורה בתוך המגזר, אם לא מספרים להם?
אין צורך לטשטש הבדלים בין הציבורים. הם קיימים. ועם זאת, מן העיתונות והתקשורת החרדית מצופה למצוא את הדרך, ולהתכתב בגובה עיניים עם הנושאים הללו, גם אם זה רק כדי להדגיש את השוני.
מי יודע לאן זה יכול להוביל? בעיני לפחות, יכולים לצאת מכך רק דברים טובים.
• דניאל גולדמן הוא יושב ראש גשר, ואיש עסקים, המתגורר בבית שמש