1.
בעוד מפלגת שס עוסקת בקבלת עוד ועוד תיקים, חלקם כפיצוי על מנהל התכנון שנלקח ממשרד הפנים, ביהדות התורה הסתפקו בסגנות במשרד הבריאות, ראשות ועדת הכספים, וסגן שר במשרד החינוך או השיכון.
מה שלא הפריע לכתב שמעון ברייטקוף ב’משפחה’ לציין: “איש אינו עוסק בנושאים הגשמיים והפעוטים הללו המכונים תיקים, באופן מעשי, כולם עסוקים רק בזה” – כשהוא כולל בנשימה אחת את ש”ס ואת יהדות התורה.
צדק הכתב כשציין שביהדות התורה לא ממש מתאמצים לדרוש מראש הממשלה בנימין נתניהו, שסגן שר יוכל להיות גם מי שאינו מכהן כח”כ (עבור יעקב אשר, שלא נכנס לכנסת), כשהוא כולל גם את ח”כ מאיר פרוש, האיש שחייב הרבה לאשר ולמי שהוא מייצג – חזון איש 5, מי שאפשרו בהחלטתם (השגויה? תלוי את מי שואלים) את בחירתו של הבן, ישראל פרוש, לראשות עיריית אלעד.
כעת, פרוש מיישר קו עם ח”כ יעקב ליצמן (ליצמן: “אני דואג לפרוש כי הוא חלק מאגודת ישראל”).
צדק הכתב גם כשכתב כי “ספק גדול אם גפני באמת היה רוצה לראות את ח”כ אשר כסגן שר, או שמא העלה את הדרישה הזו בעקבות בקשה שקיבל מלמעלה. סביר להניח, שאם באמת היה רוצה, היה מתעקש מעט יותר ואולי גם היה מצליח”.
2.
קשה שלא להתפלא על החלטת עורך שבועון ‘בקהילה’ להקדיש לגרח”ש גריינמן זצ”ל רק את עמוד שער ‘בקהילה פלוס’, כששער המגזין מוקדש (כמעט כולו, מלבד קוביה קטנטנה של תצלום שער החדשות) לגר”ש וואזנר זצ”ל.
ב’משפחה’ פעלו בהגיון רב יותר, וחילקו את שני השערים בין שני ה’גדולים’ זצ”ל.
מגזין בקהילה, שהביא כמה כתבות משובחות, צריך להוסיף, הוקדש כל כולו, לגר”ש וואזנר. אף מילה על הגרח”ש גריינמן, לו הוקדש שטח (לא רב) בחלק החדשותי.
מצד שני, הכתבה שניתן להכתירה כטובה ביותר על הגרח”ש גריינמן – הייתה בבקהילה. ממוחזרת (כמנהגו הטוב של העיתון) מעיתון חג סוכות האחרון, אבל טובה, טובה מאוד.
תחת עטו של הרב יעקב ב. פרידמן משורטטת דמותו של הגרח”ש בכל תפארתה, תוך הצגת זיכרונות מאחד מתלמידיו (רמז: עבר מסלבודקא לחדרה, הרמז מופיע בכתבה עצמה, מי שמכיר מכיר, אני עצמי מכירה גם מכירה) – שהתייעץ עמו רבות. הוא וכל משפחתו.
זיכרונות שמקפלים לתוכם את הימים ההם – הימים בהם צעד הנער חיימק’ה לצד דודו, החזון איש זצ”ל.
“נו, חיימק’ה, את סדרי הבוקר כבר סיימת ללמוד?” – הייתה תמיד השאלה הפותחת.
ובסופה, הגיע לימוד הש”ס. “ומה עם ש”ס?” שואל הישיש וזיק טמיר ניצת בעיניו, “ש”ס גם סיימת?”…
אהבתי את הכתבה אז, בעיתון החגים, אהבתי אותה גם כעת, בעיתון של אחרי-מות.
3.
לצד המחמאה, גם מילת ביקורת: כשאין מרואיין, כשהאיש הניצב אל מולכם אינו מוכן לדבר, אל תקדישו כתבה ותציגו כאילו מדובר בראיון.
הכותרת בישרה על “מחולל המהפכה”. לא, לא אריה דרעי, אלא הגרח”ש גריינמן. נו, קצת מופרך לומר שהוא זה שהקים את ש”ס, למרות שבהחלט סייע, גם צידד.
אלא שכל היסטוריון מתחיל יודע שאת ש”ס הקימו הגרא”מ שך זצ”ל ולצידו מחולל המהפכה האמיתי, הגר”ע יוסף זצ”ל.
דרעי היה הכוח המניע, המסייע. האיש שחיבר בין הבתים, ביתו של הרב שך וביתו של הרב עובדיה.
כותרת המשנה מבשרת כי יש כאן מעין ראיון עם הרב רפאל פנחסי, על “אבי עולם התורה הספרדי ומי שהעניק גושפנקא לתנועת ש”ס הצעירה שאך קמה על רגליה”. אלא שעיון בכתבה עצמה מוליד משפט אחד בלבד, בודד, המצוטט מפי הרב פנחסי.
וזהו המשפט:
“לקראת הבחירות ב-73′ כבר היה לנו ברור שאנחנו לא רצים יחד עם אגודת ישראל. היינו מאוכזבים מהבטחות הנציגים של אגודת ישראל בעירייה, שריצו אותנו בהלוך ושוב כבר עשר שנים במהלך שתי מערכות בחירות. בראשונה הבטיחו לנו שידאגו לצרכי הספרדים בתמורה לכך שלא נרוץ בנפרד, ושיתנו לנו נציג, בבחירות שלאחר מכן, ב-68′ בסך הכול הציבו את הרב בעדני במקום ה-13 והלא ריאלי, הבנו שאין ברירה אני נטשתי את הסיפור ואיתי הרב רפול”.
מכאן ועד להציגו כמרואיין ראשי, הדרך רחוקה.
4.
האם עורך ‘יום ליום’ האמין לעצמו כשהנפיק את הכותרת הראשית של העיתון: “בש”ס מתעקשים: לא מדברים על התיקים עד גמר הדרישות החברתיות”?
באשר, אילו כך היו הדברים, בש”ס היו מתעקשים על תיק הרווחה קודם להתעקשותם על תיק הפנים. רק למשל. בטח לפני בקשה לתיק הדתות ומלחמה עקובה מדם עליו מול הבית היהודי.
רק מתחת לידיעה ה’חשובה’ הזו הופיעה הכותרת: “כבו המאורות הגדולים”.
בעוד הכתבה המרכזית בעיתון סוקרת את אירוע החג של ש”ס ב…אצטדיון ארנה.
כי יש חשוב. ויש חשוב יותר, כנראה.
5.
את התיאור הפוליטי המדויק ביותר מצאתי בטורו של אריה זיסמן ב’יתד נאמן’.
זיסמן מתאר תחילה את הבטחתו של נתניהו לבנט, ערב פירוק הממשלה הקודמת, להעניק לו את תיק הבטחון אם רק יתמוך בפירוק הממשלה – ולא יתמוך בהקמת ממשלה אלטרנטיבית של לפיד או ליברמן.
בנט הסכים, לחיצת יד נרשמה, אבל אחרי הבחירות מיהר נתניהו להתנער מההבטחה.
מה קרה להבטחה הזו? בבית היהודי מתקשים לעכל את הנסיגה. התחושה שלהם היא שמאז הטלפון הראשון שביצע נתניהו לבנט, כפי שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, היחסים ביניהם בקיפאון מוחלט, והם מוצאים עצמם “האחרונים בתור”.
“את התחושה הזו סיפקה גם ח”כ איילת שקד בפגישתה השבוע עם נציגי דגל התורה”.
יש אומרים, הבטחה לא הייתה, יש אומרים, הייתה, אך הותנתה בכך שהבית היהודי תזכה ב-15 מנדטים. מה שלא קרה.
באשר לממשלה שתורכב, מתאר הכתב בפשטות את האופציות:
“ממשלה ימנית לאומית בת 67 חברי כנסת, הכוללת את הליכוד, המפלגות החרדיות, ישראל ביתנו והבית היהודי. מדובר בקואליציה הטבעית של נתניהו. וזו גם הייתה ההנחה הראשונית מיד במוצאי הבחירות כאשר נודעו התוצאות”.
אלא שחלק מהשותפים הטבעיים, קרי בנט וליברמן, מתקשים להכיר במספר המנדטים המועט אותו השיגו, ולפיכך “עולה שוב ושוב האפשרות של הקמת ממשלה רחבה בשותפות על המחנה הציוני”.
6.
הרב יעקב ב. פרידמן העז להציב מראה אל מול פניהם של מארגני הלוויית הגר”ש וואזנר.
“עמדנו קבוצת אברכים ליד הרמקול המגעגע שגם הוא ככל הערב הותקן ברישול, וביכינו את הביזיון. מחזר סוריאליסטי! ציבור אדיר, מאות אלפים, סלתו ושמנו של עולם התורה מתקבץ באישון ליל, אבלו בלבו, בתשוקה לעכל את הכאב המר, באמצעות דברי הספד. והמארגנים עוסקים דרך הרמקול בסידור עניינים קהילתיים נחוצים.
סביבי אברכים המומים.
“הם פשוט לא מודעים למתרחש בחוץ”, אמר מישהו. זה היה כשמהרמקול בקעה קריאה של נער מהשטעטל, “נו אפשר ווט ר’…רעדן עפעס?” (-אפשר שמישהו ידבר משהו?)
ואחר כך: “נו, ער וויל נישט רעדן? שויין, יאללה, קים גיין וויטער” (- נו, יאללה, נמשיך הלאה).
צודק הכותב כי “מארגני הערב הזה, שלווה בכשלים חמורים מאלו, צריכים חשבון נפש עמוק. על ביזיון הנפטר, ועל ביזיונם של רבבות מישראל.
גם אם מדובר בקרובי משפחה של שבט הלוי.
בפרט אם מדובר בהם”.
7.
בעוד ‘בקהילה’ בוחר למעט בפוליטיקה ומרבה בזיכרונות אודות שני ה’גדולים’ זצ”ל שהסתלקו מאיתנו בחג הפסח האחרון, בחר ‘משפחה’ להקדיש עמודים רבים (מדי) לנושאים מגוונים, כמו גם לפוליטיקה.
כתבה על המחתרת היהודית שכבשה את אלג’יר וניצחה לאמריקנים את המלחמה, אהרון גרנות ואלי קובין חוזרים, 70 שנה אחרי מלחמת העולם השניה אל זירת המלחמה במזרח הרחוק ואל מחנות השבויים בתאילנד, ואפילו על 10 המשפחות החזקות בהיסטוריה (משפחת קנדי, משפחת קלינטון ועוד).
האם חכם, בשבוע שבו על העיתון להספיד שני גדולי עולם, לזכור גם את יום השואה?
אחרי הכול, ‘יום השואה’ הוא יום שנקבע על ידי המדינה, בעוד הציבור החרדי משמר את יום עשרה בטבת כיום הקדיש לזכר ניספי השואה הי”ד.
אז נכון שכלי תקשורת חרדיים (לא היומונים) נוהגים להזכיר ולספר על השואה, בעיתון הסמוך ל’יום השואה’, אך כשכל זה עומד מול גדולי עולם שנסתלקו, לא בטוח שנכונה הייתה החלטת העורכים.
בקטע הזה, שיחק אותה ‘בקהילה’.