עושים שiק קיץ • הצלם בועז בן ארי פותח עונה בשוק מחנה יהודה

“מוריד הטל” מברכים מליוני יהודים, החל מיום טוב ראשון של חג הפסח. בשטח, לעומת זאת, נראה שהדברים מדברים בעד עצמם קצת אחרת, וימי שישי שהיו אמורים כבר להיות אביביים וכייפים – מלאים ברוח קרירה המנשבת בחוזקה, ובמיעוט אנשים הנשארים בשוק לאורך זמן. כך, למשל, הצלם יעקב נחומי הגיע אל שוק מחנה יהודה ביום שישי, אבל נמלט לאחר סיור קצר. כנראה שגם אותו ואת התינוק הקור הכריע.

אז צלמתי בקצרה את מי שהיה בשוק. ככה לפחות נתחיל את עונת הקיץ של עושים שוק בחרדים 10. קצר, אך מתומצת.

בכניסה לשוק נצפה הזמר-חזן דוב הלר עם בנו בשעת קניית שסק, כשבנין השניים מתנהל דיון: האם מותר לברך “שהחיינו” בספירה ביום שישי או רק בשבת. לפי האריזה והעדר מסע טעימות בשוק עצמו, כנראה שהוחלט על “שהחיינו” בשבת.

דקות לאחר מכן הגיע העיתנואי מענדי גרוזמן ממקור ראשון ואתר nrg, כשהוא חבוש בכובע ולבוש חליפה. את הכובע השאיר ברכב של אחד החברים מיום שני בכפר חב”ד, לאחר אירוסיו של שמוליק קרסיק (מעורכי חרדים10), מאחר ולמחרת נע אל בית המשפט כדי לסקר את משפטו של הרב יאשיהו פינטו. דוב הלר סידר לו את הקנייטש, כדיי שיראה חבד”ניק לתפארת.

זהו  בנו של  ישראל ויינברג. מידי יום שישי ראיתי אותו מגיע עם הוריו לשוק. כעת, אחרי הרבה שבועות של ימי שישי חורפיים, הוא יצא גם לטיול עם הוריו. את השוק הוא מכיר, אבל לפי המבט שנתן למצלמה, כנראה שאותה הוא לא מכיר. בשבועות הקרובים הוא יתרגל.

“רגע, כמה אצבעות אתה רואה?” שאל את חברו שאחז בעת הבילוי בקבוק בירה. משענה תשובה נכונה, טען חברו שהוא לא רואה טוב: יש כאן בכלל ארבע אצבעות. זה הסתיים בקנייית בירה משותפת לשניהם.

ידידה מאיר, שפרסם בדיוק השבוע קטע מתוך הפייסבוק שלי, הגיע לשוק עם ילדיו – אותם הוא משתדל, בהוראה מלמעלה, להשאיר מחוץ לאור הזרקורים, קלט אותי ברגע שצלמתי. הוא לא זיהה אותי ברגעים הראשונים, וככה נראה המבט החושב שלו.

משה אסולין שסחב את הקורקינט של בנו רפאל, היה טרוד מידי במחשבות על ההתארגנות שלו לקראת נסיעה עם בנו לאפריקה. במוצ”ש הוא כבר העלה תמונה לפייס של הציוד צילום שלקח לנסיעה. אולי נזכה לקבל ממנו גלריית ענק על אפריקה.

פעילי ארגון להב”ה בראשותו של בנצי גופשטיין נפגשו בשוק. רובם סרבו להצטלם, במיוחד לאחר כוחות הביטחון עוקבים אחר כל צעד שלהם. אבל שני אלה נעמדו מול המצלמה וחייכו: “תפרסם תפרסם, אין אחד שיכול עלינו. זו מדינה יהודית. לא ניתן יד להתבוללות”.

דקות לאחר מכן פגשתי את זאבי סופר עם גיסו שעשה עליה במזל טוב מלונדון. הם ישבו ולגמו בירה. עשינו סלפי, והם הזמינו אותי לבירה. היה טעים. הגיס, שעשה עליה לארץ, הודיע נחרצות: זו הפעם הראשונה שלי בשוק ביום שישי, אבל מעכשיו כל יום שישי אני כאן. איזה כיף.

סיימתי עם הבירה. בצד, בצומת אחד הרחובות בשוק, עמד בחור ומכר דגלי פיראטים עם סמל מדינת ישראל. למה התכוון המשורר? שאלתי, והוא עונה כמו יהודי: “צילמת? אם צילמת בטח אתה יודע מה הכוונה” – וסרב להעניק הסבר. אולי אתם יודעים?

שמשון ויסנשטרן הוא אחד מהנהגים החרדים בחברת ‘עלית’ הפועלת בביתר. אדם נחמד עם סבלנות ברזל. אחד היתרונות שלו, מלבד שמו, הוא גודלו הפיזי, המזכיר את שמשון הגיבור. הוא תמיד עם חיוך וסבלנות. ביום שישי זה עשה שבת אצל הוריו ויצא לקניות בשוק.

את בתו של שמשון צלמתי כששאלתי את רעייתו שהייתה עמו איפה שאר החבר’ה. היא הגיבה: אה, אתה מתכוון ל’שועלי שמשון’? הם נשארו אצל סבא וסבתא. בינתיים אנחנו יצאנו לשוק”. אז הנה מבט יפהפה למצלמה של שמשונית.

בינתיים בשוק, החנויות נסגרות במהירות. במרכז השוק חברים מתחילים לנגן קבלת שבת בסגנון קצת אחר. המוזיקה מהמהמת ובעל הקרן תוקע בצליל בס נמוך, המרעיד את הלבבות לקראת שבת.

אריאל קוראים לבחור. הוא חבר של אלעזר שומרון, ששלח לו את התמונה שצלמתי ממש בהתחלה של המדור הזה. את הפרטים הללו גליתי תוך כדי שהוא מנגן על גיטרה, שנקרעו בה שני מיתרים בבת אחת. אז אלעזר, קוראנו הנאמן, שלח לו גם את התמונה הזו.

“שבת, שבת, שבת”. כך, תוך כדי שהוא צועד, הוא לוחש לעברנו. “אבל יש עוד זמן”, אמרתי ספק לעצמי ספק לו. והוא ממשיך לצעוד וללחוש בחצי קול: “שבת, שבת, שבת, שבת” – עד שהתרחק ונעלם.

עוד זה הולך ונעלם וקולו מהדהד, והנה מגיע עוד מזהיר שבת. “חברים”, הוא קורא בקול, “לכו להתכונן לקראת שבת”. “אנו עושים כעת קבלת שבת”, מתחכם אחד מהחבר’ה. “ותספיקו לחזור הביתה?” הוא שואל בתחינה. והם עונים: “כן, כולם גרים קרוב,. והוא ממשיך: “לכו להתכונן לשבת”.

והנה, רק הוא התרחק ונעלם, ומגיעים בצעידה מהירה מהחנות האחרונה בשוק שנסגרה – ‘מזהירי השבת’ הקבועים של השוק, כשהם מקפידים לוודא ולהכריז לכל בעלי החנויות, לסגור את החנויות. תוך כדי יציאתם מהשוק, הם קוראים לעבר הבחורים שמנגנים: “שבת, צריך ללכת להתכונן לשבת”.

במבט תמה, כלא מבין למה אני מצלם אותו, בעוד אני תוהה מה הוא עושה כאן, בשעה כזו ואיך הוא נחת כאן בדיוק. שנייה לאחר מכן, כשקלט שאני מצלם, כבר נעלם בתוך סמטאות השוק.

אני יוצא מהשוק, שניהם מחייכים אלי. אני מרים את המצלמה לצלם. הבן/נכד צוחק כולו מהמראה, והאב/סב אומר לי: “אני קבלתי כבר שבת, אז לא יכול לומר לך לא לצלם, אז שתהיה שבת שלום”. שבת שלום, עניתי ורצתי הביתה להתכונן לקבל את השבת.