למה אין לי אומץ לדבר כמו ח”כ זוהר?

 אנחנו מאוד תלויים בשעון. זה אחד הדברים שלמדתי בחג החירות האחרון. ביום השני שלנו במלון בצפון עם הילדים, קלטתי פתאום שרצועות הזמן הקבועות האלה של חיי נעלמו להן. זה הרי מסודר לנו בראש כמו מערכת שעות של בית ספר, משבצות-משבצות שחותכות לך את היום וכאילו מודיעות מראש מה הלו”ז.

לכל אדם ולכל משפחה יש זמנים כאלה: בשמונה בבוקר, למשל, כולם ליד הדלת, יוצאים לסיבוב של הסעות ופיזורים. וזה אומר שכבר בחמישה לשמונה מתחילים החיפושים האחרונים אחרי גומייה לקוקו ואחרי מחברת טבע שנעלמה, ובשמונה ודקה כבר ממש ממהרים כדי לא לאחר. וברבע לארבע, למשל, באופן קבוע, מסתיים הצהרון וכל הקטנים חוזרים הביתה.

היום של כל אחד בעצם נחלק להמון קוביות כאלה.

אם מצליחים לסנכרן חופשה של ההורים מהעבודה וחופשה של הילדים מבית הספר – הרווח הראשון הוא קודם כל ביטול של מערכת השעות הזאת לכמה ימים, וזו כבר התחלה של יציאה מעבדות לחירות. אפשר ללכת לישון מאוחר (אני לא יודע מה יותר כיף, שלא צריך להגיד להם אלף פעמים “לך כבר למיטה” או לראות את הפרצוף שלהם מופתעים כשאתה אומר “לא, חמודי, לך לישון מתי שבא לך”). אפשר לתת להם לישון כמה שהם רוצים בבוקר, בלי להאיץ בעצמם ובלי להאיץ בעצמך. אפשר להסתכל על היממה, על כל 24 השעות שבה, באופן אחר לחלוטין ולגלות שניתן לחלק אותה בהרבה דרכים.

רק משבצת אחת נשארה בכל זאת קבועה בלו”ז במהלך השהות שלנו ב’כינר’. עם כל הכבוד לחירות ולאחדות המשפחתית ולפריצת הגבולות, כולנו זכרנו שבכל יום בעשר בבוקר הבחור הצעיר שמכין לכל התור הארוך של האורחים בחדר האוכל חביתות עם גבינה צהובה, בצל, פטריות ופטרוזיליה – מפסיק לעבוד.

 במהלך החופשה שלנו בצפון צלצלה אליי עורכת בתוכנית ‘המטה המרכזי’ בערוץ 10 וביקשה שאבוא במוצאי החג, לדבר על “ענייני היום”, כהגדרתה.

“אתה יודע, פאנל על אקטואליה, עם כמה עיתונאים”. הסכמתי.

לשביעי של פסח כבר חזרנו הביתה, לירושלים, והבטחתי להיות באולפנים בגבעתיים בסביבות עשר. לא כל כך שמתי לב שבעצם מדובר על צאת השבת, שהייתה כידוע צמודה לצאת החג, כלומר חבר הפאנל האקטואלי יתייצב לשידור אחרי שלושה ימים בלי צריכת אקטואליה כלשהי. אופס.

אז נכון, הכותרת המרכזית היא באמת נס קריעת ים סוף בשביעי של פסח, אבל לא נראה לי שהמגיש, נדב פרי, הזמין אותי לדבר על זה.

כשנכנסתי לרכב והדלקתי את הרדיו – נרגעתי. שום דבר לא קרה. בחדשות עדיין דיברו על המשא ומתן הקואליציוני ועל פולמוס התחבורה הציבורית בשבת, וגם על הידיעה המרעישה והסוחפת שהגיעה זה עתה לשולחן המערכת: המימונה.

 הגעתי לאולפן בשעה שבה תורים ארוכים כבר השתרכו מחוץ למאפיות.

באופן אישי, דווקא נאלצתי לסרב לפיתות המהבילות הראשונות שראיתי במוצאי הפסח. חמיס אבולעפיה, אחד מבני משפחת האצולה היפואית הנודעת ממאפיית אבולעפיה, הגיע לאולפן כדי להתראיין בכובעו השני, כעיתונאי.

הוא כמובן הביא עמו בעיתוי חגיגי זה את מיטב החמץ מהמאפייה שלו. “הוא אפילו סוגר בפסח. זה חדש, טרי, מהערב”, אמר לי אחד מאנשי הצוות באולפן, ואני הסברתי שתודה, אבל חמץ צריך להיות גם כשר.

חמיס התיישב עם ערימת הפיתות וכך גם אני ושאר המשתתפים, והשידור התחיל.

“תחבורה ציבורית בשבת – כן או לא?” שאל פרי ואני אמרתי, כמובן, “לא”.

למה לא?

ניסיתי להסביר בערך ככה: “תשמעו, יום מנוחה שבועי זה עניין סוציאלי בסיסי. למה נהגי האוטובוס צריכים לעבוד בשבת? ובכלל, השאלה היא לא איך תיראה השבת שלנו, הדתיים. ברוך השם, השבת שלי תהיה אותה שבת, עם תפילה וסעודה ושינה ושלווה, גם אם תהיה תחבורה ציבורית בשבת.

“השאלה האמיתית היא איך תיראה השבת של מי שלא שומר אותה לגמרי. האם עדיין תהיה אווירת שבת, האם היום הזה יהיה מיוחד במשהו”.

פרי סיפר על עצומה שצוברת תאוצה ברשת – אלפים כבר חתמו על קריאה לשרים להימנע משימוש ברכבי השרד שלהם בשבת. ההיגיון של היוזמים הוא כזה: אם לנו אין אוטובוסים – אנחנו לא מוכנים לשלם על הנסיעות שלכם ברכבים הממשלתיים.

אבל רגע, מאחורי כל עצומה ש”צוברת תאוצה ברשת” יש תקשורת שמספרת עד כמה העצומה הזאת צוברת תאוצה ברשת. בכל יום פותחים אלף אנשים אכפתניקים ו/או נודניקים אינספור עצומות. משום מה דווקא על העצומה הזאת התקשורת שמה זרקור, ורק שם היא החלה לספור את מספר החותמים. כמה מפתיע.

לו אני אפתח עצומה למען הדלקת נרות שבת אני בטוח שאקבל יותר חתימות, אם פתאום יעקבו אחרי המיזם הזה בשידור חי. רק תדווחו על כך וגם העצומה למען נרות השבת “תצבור תאוצה ברשת”.

אבל את כל זה כבר אמרתי לעצמי בראש ולא בשידור, כי האייטם נגמר הרבה קודם.

 בדרך חזור שמעתי ברדיו חבר כנסת לשעבר, דתי. לא בא לי לכתוב את שמו. הוא התראיין על אותו נושא בדיוק, והתחיל לדבר על הסטטוס קוו, ועל אמנת גביזון-מדן, ועל הצעות פשרה כאלה ואחרות.

“אנחנו הדתיים”, הוא הסביר, “נצטרך לומר בקול ברור: מסחר – לא, פנאי – כן”. הקשבתי לו כשהוא המשיך לפרט: “בתי קולנוע ומוזיאונים יהיו פתוחים, כי הם עוסקים בתרבות ובפנאי, אבל קניונים ופיצוציות וכל מיני חנויות יהיו סגורים”.

איזה מזל שבערוץ 10 לא שאלו אותי על זה. אני לא הדובר של הקדוש ברוך הוא. הוא לא מינה אותי להגיד בשמו אם הוא מרשה לעשות עסקאות כאלה סביב המתנה שהוא נתן לנו, השבת. לחצות אותה לחצאים ולרבעים ולהחליט מה כן ומה לא.

זה הזכיר לי סיפור ששמעתי לא מזמן על החפץ חיים.

פעם התכנסה אסיפה גדולה נגד חילול השבת. החפץ חיים נאם שם בהתרגשות והצליח לשכנע את בעלי החנויות לסגור את עסקיהם בשבת, אבל הם ביקשו ממנו רשות, כיוון שהצטברה אצלם הרבה סחורה, להתחיל בכך רק עוד שתיים-שלוש שבתות.

ענה החפץ חיים: “בניי, אם הייתה השבת שלי – הייתי מוותר לכם בחפץ לב, אבל מה אעשה והשבת של הקב”ה היא? כיצד אוכל להתפשר על דבר שאינו שלי?”

הרי מה בעצם כל כך הפריע לי באותו ריאיון? שאותו פוליטיקאי דתי נשמע כמו סוציולוג. כמו מישהו מהאו”ם שרק צריך לפשר פה בין שני הצדדים.

יותר משהוא דיבר בלהט על “שמור את יום השבת לקדשו” הוא שכנע בעד “שמור את הסדר הציבורי”. כאילו התייאשנו מהסיכוי להגביר את שמירת השבת ולשכנע את כולם בנחיצותה הפרטית והציבורית. כאילו נשארנו רק מיעוט כזה של שומרי שבת (והמציאות היא הרי הפוכה לגמרי!). כאילו צריך כעת להבין שאין מה לעשות, העסק אבוד, אז לא צריך להתעקש אלא צריך לוותר פה ושם, בקטנה, נגיד רק בתי קפה אבל בלי מוסכים.

יצא לי ללמוד לאחרונה חלק ממסכת שבת. בעצם, רק על נושא אחד למדתי, על הוצאה מרשות לרשות. אינסוף דיונים סבוכים על הפעולה הכי קטנה ביום הגדול והקדוש הזה שמגיע פעם בשבוע. בסך הכול לקחת צרור מפתחות, למשל, ולצאת איתו מהבית לרחוב.

מתי מותר? מתי אסור? מתי זה נחשב כלאחר יד ואפשר להקל בכרמלית? נזכרתי בזה כששמעתי באיזו קלות אפשר לפתוח פתאום בית קולנוע (מישהו יכול לספור כמה מל”ט מלאכות יחוללו שם?)

אני יודע, גם היום, לצערנו, יש בתי קולנוע פתוחים. ובסך הכול רוצים לגבש פה הסדר כולל ואולי זה הגיוני ונכון, אבל מתוך איזו נקודת מוצא יוצאים להסדר הזה? כי משום מה אני לא שומע שמישהו בצד השני, החילוני, מסכים לסגור פיצוצייה אחת באותה להיטות שבה יש דתיים שמסכימים לפתוח קולנוע.

 ולמחרת בבוקר, ראיתי פתאום הודעה לעיתונות של מיקי זוהר על אותו נושא. מה, אתם לא יודעים מי זה מיקי זוהר ומה פתאום הוא מוציא הודעה לעיתונות? גם אני לא ידעתי. נעים מאוד.

זוהר הוא מספר 22 בליכוד. חבר כנסת חדש, מהעשירייה השלישית והמפתיעה של המפלגה, זו שנכנסה לכנסת בזכות כל אלה שיצאו ברגע האחרון מהחורים.

זוהר הליכודניק אינו חובש כיפה, וכך הוא כתב: “כשמדברים על תחבורה ציבורית בשבת, אני חושב שבמדינה יהודית יש ערך חשוב ביותר לשמירה על הערכים הבסיסיים שלנו כיהודים. הדיבר הרביעי אומר: ‘זכור את יום השבת לקדשו’. מבחינתי המסקנה פשוטה: קיבלנו מהקב”ה את ארץ ישראל, קיבלנו מהקב”ה את התורה, ולכן המינימום שנעשה הוא לשמור על המסורת שלנו כמדינה של העם היהודי”. סוף ציטוט.

אלה דברים כל כך פשוטים, וכל כך לא פשוטים. אני לא הייתי מעז להגיד אותם באולפן של ערוץ 10 בליל אמש. אני חושב שלא הרבה ח”כים דתיים או חרדיים היו מוציאים הודעה כזאת לעיתונות.

עדיף לנו לברוח להיבט החברתי, ולדבר רק על נהגי האוטובוס המסכנים ועל מוכרי הפיצוציות היגעים. מה פתאום להזכיר את הקדוש ברוך הוא שנתן לנו את התורה? מי מדבר ככה היום? אנחנו רוצים שיבינו אותנו.

מיקי זוהר, וסליחה על הדה ז’ה וו, לא מתבלבל ולא מתנצל. קראתי כמה פעמים את הטקסט הקצר הזה, שהוא בעצם ההודעה הראשונה של הח”כ הלא משופשף הזה לעיתונות, כי נדמה לי שצריך להתעכב דקה ולחשוב למה לנו טקסט כזה לא היה יוצא מהפה בטבעיות כזאת.

וזו כבר עוד תובנה קטנה על חירות המחשבה שלי, במוצאי חג החירות הזה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’