מה בעצם עושה כעת גדעון סער?

 יום שני, שמונה בערב, הסטודנטים מהאוניברסיטה העברית מחכים. הם כולם חלק מפרויקט “תפנית” שעוסק בהסברה ישראלית בחו”ל, והערב המרצה שמגיע מסקרן במיוחד. גדעון סער.

שר החינוך לשעבר והאיש שהגיע שוב ושוב למקום הראשון בפריימריז בליכוד, הפתיע ופרש לפני כמה חודשים. אבל מה בעצם הוא עושה מאז? מה שלומו?

“פעם”, הוא מתחיל בהרצאה, “כשהייתי מזכיר הממשלה, שמעתי סיפור מאריאל שרון. הוא סיפר שהיה אצל האפיפיור, ששאל אותו, מה ההבדל בין הארץ הקדושה לארץ המובטחת? והאפיפיור ענה כך: הארץ קדושה לכל הדתות, אבל הארץ מובטחת רק לעם היהודי.

“זה משפט חשוב. בלי הזכות ההיסטורית שלנו לא נצליח לעמוד מול הטיעון הפלסטיני ותמיד נוצג ככובשים. התפזרנו בין יותר ממאה מדינות ודיברנו יותר ממאה שפות, אבל התפללנו תמיד לאותו כיוון. חזרנו לפה אחרי אלפיים שנה.

“ההיסטוריה העולמית לא מכירה תקדים כל כך עוצמתי. גם מערכת החינוך צריכה להשקיע יותר בחיזוק היהדות והציונות שלנו, זה הבסיס”.

זה היה רק הטיעון הראשון שבו צייד סער את המסבירנים הצעירים. “חשוב להדגיש בחו”ל עוד שני דברים: את העובדה שאנחנו דמוקרטיה כל כך יציבה ויוצאת דופן באזור, ואת הוויתורים הטריטוריאליים של ישראל בעבר.

“לא פלא שאחרי אוסלו וההתנתקות הישראלים דורשים שוליים רחבים של ביטחון. תראו, היום מי ששייך לשמאל הליברלי באירופה לא יהפוך לפרו־ציוני, אבל אם נסביר לו טוב — אפשר לקרב אותו ב־30־40 אחוז לצד שלנו”.

זה לא נשמע כמו הרצאה של מישהו שפרש מהחיים הציבוריים. עונת חוגי הבית וההרצאות של לפיד וכחלון בבחירות כבר הסתיימה, והנה מתברר שגם סער מרצה לא מעט. הוא גם עוסק בייעוץ וכותב בימים אלה ספר, ובהמשך הערב סיפר לסטודנטים על כיוון עשייה נוסף שחשוב לו: יחסי דתיים וחילוניים.

“אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה שלי בנוגע לסופרמרקטים בתל־אביב. החוק שם הופר והצביון של השבת הוא דבר חשוב. אבל זה גדול יותר. אני חושב שהסטטוס־קוו לא מעודכן לשנת 2015.

“הוא זז כל הזמן לכיוון החילוני, אבל הדמוגרפיה זזה לכיוון השני, ולכן כל יומיים יש פרשה חדשה שיוצרת מריבה חדשה. במקום לריב צריך לעצב עסקת חבילה. אמנה חברתית. כי כל פעם צד אחר מרגיש תסכול.

“רציתי להקים ועדה ציבורית בנושא השבת ולא הספקתי, אבל זה לא רק נושא השבת. צריך להגדיר מהי מדינה יהודית דמוקרטית”.

כשהוא שואל אם יש שאלות, הם שואלים מיד על קאמבק. עם כל הכבוד להסברה בחו”ל, יותר מעניין אם ומתי הוא חוזר, ואם במסגרת הליכוד או במעין מפלגת־כחלון חדשה.

“לא פרשתי כדי לחזור מחר”, הוא עונה. “זה פסק זמן כדי לחיות חיים אישיים יותר, ולקבל פרספקטיבה. אני ממליץ על זה. הייתי 20 שנה בשירות הציבורי וחשוב לכל אדם שיש לו את האומץ והיכולת – לעשות צעד כזה.

“אני מאוד נהנה מהחיים שלי היום, ואני מאוד נהנה גם מזה שרק היום היה היום הראשון של הילד שלי בגן”.

ואז הוא מגלה משהו שהוא אולי הכותרת האמיתית: “עד היום דוד לא היה דקה אחת עם מטפלת מאז שנולד, רק עם ההורים ועם בני המשפחה מסביב”.

בצאתו הוא לא יכול לחמוק מהבקשות לסלפי וגם לצילום של כמה מילות ברכה לסרט של יחידה צבאית. “אני שומר את התמונה, אחי”, אומר שם אחד הסטודנטים. ימים יגידו אם זה סלפי עם בעלה של גאולה אבן או סלפי עם מועמד לראשות הממשלה.

 בשבת קוראים בבית הכנסת שתי פרשות: “תזריע” ו”מצורע”. הן עוסקות בנושאים לא אסתטיים במיוחד ומתארות, בין היתר, כתמים ונגעים על גופו של האדם.

אבל את הצרעת הזו שמתוארת בפרשה התורה לא רואה כמחלת עור, אלא כפגם בנפש. הצרעת נחשבת כעונש על דיבור לשון הרע. זה נשמע כמו מדע בדיוני: האדם מדבר דיבור פסול ולא ראוי — ופתאום רואים את זה באופן מוחשי על גבי העור שלו. חוקיות קוסמית.

למה אנחנו לומדים היום את הדברים האלה, אם אין צרעת כזו בימינו? פרשנים רבים מסבירים שהפרשה מדגישה את כוחו של הדיבור. כל מילה שנזרקת לחלל האוויר אינה נעלמת, אלא פועלת במציאות ומשפיעה עליה. יש כוח לדיבור, ויש אחריות למדבר.

אותו מצורע שדיבר לשון הרע — נשלח בפרשה לבידוד.

כך למשל רש”י מנמק מדוע התורה שולחת את האיש הזה לשבת בדד: “הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל”. כלומר, אם ניסית לסכסך בין אנשים, להפריד בין חלקי החברה, תיפרד אתה מאיתנו. לך תשב קצת בשקט בצד ותחשוב על זה.

 ועכשיו לפנינה ששלח קורא של המדור שחפץ בעילום שמו.

הרב זלמן סורוצקין נמלט ארצה מפולין לפני השואה והיה ממקימי היהדות החרדית בארץ. הוא נחשב לתלמיד חכם גדול, וכיהן כיו”ר מועצת גדולי התורה.

בספרו “אוזניים לתורה” הוא כותב על הפרשה ומספק הסבר פסיכולוגי עמוק לבידודו של אותו מצורע. לדבריו, התלונות המילוליות והציניות של אותו אדם מעידות כי הוא מואס בחברה האנושית ולכן, כעונש, נותנים לו לטעום “טעם של בדידות גמורה, עד שיתגעגע אל מין האדם ויקבל עליו לנשק את עפר רגלו של האיש הראשון שיתרצה לשבת ולדבר עימו”.

אחרי הציטוט הזה מביא הרב סורוצקין פרשן מפתיע כדי להסביר את עמדתו – רובינזון קרוזו. כן, כן, הגיבור הספרותי המפורסם.

וכך הוא כותב: “את הסבל של הבדידות אנו מוצאים בספר ‘רובינזון קרוזו’ שבו מסופר מעשה באחד שניצל מאונייה שנטרפה בים אל אי קטן שומם מאין אדם, ומתואר כמה טרח עד שמצא שם מה לאכול ומה לשתות ומחסה מחיות טורפות.

“ואחרי אשר ישב באי זמן רב התחיל משכח את הדיבור וכמעט שיצא מדעתו. והסופר מתאר בצבעים בהירים את געגועיו של האיש ההוא אל המין האנושי ואל הדיבור עימהם. כך ישיבתו של המצורע מחוץ למחנה תלמדנו לאהוב את כל בני האדם ואת חברתם ולחלוק עימהם אפילו את פרוסת לחמו”.

הסטטוס היהודי: 

“מדינת ישראל אינה פיצוי על השואה. היא קמה בכוח הזכות. מכוח חלום. לא מאימת הכיליון ולא משנאת האחר” (רובי ריבלין בנאומו השבוע ב”יד ושם”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות