שליחת חדשות 10 לצרפת, מירי מיכאל, פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה תיעוד של תקרית אנטישמית שחוותה על בשרה.
זה קרה במרכז פריז, רגע לפני שדיווחה על התרסקות המטוס של חברת ‘ג’רמן ווינגס’ בהרי האלפים.
בעמוד הפייסבוק שלה היא סיפרה מה קרה מאחורי הקלעים:
לא התכוונתי להעלות את הסרטון הזה. לא ניתן להבין מה בדיוק קרה שם בקטע הקצר הזה והוא גם לא ממש מחמיא לי. אבל אחרי הכתבה אתמול שהציגה נתונים קשים על מצב האנטישמיות ובמיוחד באירופה קיבלתי כמה שאלות מצופים וחברים שחושבים שהתקשורת (ואני, כחלק ממנה) מקצינה את המצב.
אז נכון, אם תטיילו ברחובות פריז יתכן שלא תרגישו כלום.
אבל אם תחבשו כיפה, תענדו שרשרת עם תליון של מגן דוד או תחזיקו בידכם מיקרופון שעליו כתוב בעברית “חדשות 10”, יש יסוד סביר להניח שבמוקדם או במאוחר תבינו שהמציאות חמורה מהנתונים. את ההערות האלה לא מכניסים לנתונים, גם לא מדווחים עליהן. זה קורה כאן, כל יום ובכל מקום וה קרה גם לי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שכוונה לעברי הערה כשעמדתי ברחוב באחת מבירות אירופה ודיווחתי. לרוב זה משהו שקשור בישראל.
בפעם הזאת יצאתי מהיורוסטאר (הרכבת מלונדון למרכז פריז) כשהייתי בדרך להרי האלפים לדווח על התרסקות המטוס של חברת “ג’רמן ווינגס”, רגע לפני הדיווח זה קרה.
מה שרואים כאן זו רק ההתחלה, האיש שאת פניו לא ניתן לראות בסרטון מזהה עברית על המיקרופון, מעביר לחברים שלו את המידע ומתחיל להציק. מה שקרה אחר כך היה מלחיץ הרבה יותר, הם הקיפו אותי. ארבעה או חמישה גברים והחלו לקלל אותי, גם המילה “יהודיה” חזרה על עצמה.
הידיים שלי רועדות שלושה שבועות אחרי, כשאני נזכרת בדברים שאמרו. עמדתי ברחוב, לא הפרעתי לאף אחד וחטפתי קללות נמרצות (בתוספת תנועות ידיים מאיימות) ואיומים. הסתכלתי סביב, הרחוב היה עמוס באנשים ששמו לב למה שקרה, הם צפו מהצד, היה גם מי שצילם את מה שקרה בסמארטפון, אבל אף אחד לא נחלץ לעזרתי.
כשהרגשתי מאויימת ברחתי (כן, זו המילה המתאימה) לתחנת הרכבת, שם היו חיילים. רק אז הם עזבו אותי. מוטרדת במרכז פריז רק כי אחזתי במיקרופון ועליו כיתוב בעברית. אז לא, לא הגזמנו. זו המציאות. עכשיו צריך להילחם בה.