ערב יום השואה ואני בת 30, בת לדור ראשון ששרד את התופת האיומה, תופת שממשיכה איתנו עד היום במובן מסוים.
יושבת מול הנרות שהדלקתי לזכרה של סבתא ברכה ואחיות של אבא.
יושבת, ומתחילה להבין שאני לא מבינה, שאני במהלך כל השנים מדחיקה את העובדה שאני כל כך קרובה לשואה, לאובדן ולעצב התמידי שמלווה את משפחתנו ואת אבא יום יום, שעה שעה ורגע רגע.
מעולם לא נגעתי בנושא הקדוש הזה, מעולם לא ישבנו ודיברנו מה באמת היה שם, מעולם לא העזנו לחטט לאבא בכאב שלא מרפה ממנו.
•
השואה – מילה אחת קטנה. כמה היא מכילה ומסתירה.
כמה כאב, דם ורגשות קשות שאין ביכולתי להעביר דרך המילה הכתובה.
אבא שיחיה, האדם שהעיניים שלו אומרות הכל. עיניים מלאות צער, עיניים מלאות אמונה – והבנה שיש דברים שאסור לשאול, שאסור לעלות על השפתיים, אסור לתת למחשבה קטנה של שיחזור לרגעים אכזריים של המרצחים הנאצים, שתלשו אותו מאמו ואחיותיו, וירו בהן מעבר לגדר, למול עיניו שמסרבות לשכוח את הרגעים הקשיים בחייו.
אבא, רציתי לבקש סליחה שמעולם לא הצלחתי להבין אותך באמת.
אבא, רציתי להגיד לך שאתה האדם הכי חזק בעולם. אדם שלמרות הכל התחתן ובנה משפחה יהודית כשרה, עם שושלת מדהימה של שמחה ואופטימיות ועתיד.
אבא, תמיד מנעת מאיתנו סיפורים, תמיד שתקת את השתיקה שאומרת לנו: אל תפתחו פצעים שמעולם לא הגלידו.
בשתיקה שלך ניסית למנוע מאיתנו את הכאב שלך ואת הצער הפנימי שלך.
אבא – פגשתי אנשים ברחוב שאמרו לי: אבא שלך הציל אותנו ממוות במחנה, היית בן 13, נער מלא תושיה ואומץ, ולמרות מה שעברת עזרת לאנשים מבוגרים לצאת לא פעם ממוות בטוח.
אשרייך שזכית גם בגיא צלמוות לתת לאנשים תקווה ולהצילם ממוות.
•
אני ילדה קטנה עם ילדים קטנים שעדיין לא מבינים את משמעות השואה.
יום אחד אספר להם איזה סבתא ודודות היו להם, שנרצחו על קידוש השם.
אני מבטיחה לך לא לשתוק, מבטיחה לך לצעוק את הצעקה שלך.
מבטיחה לך לקדש את שמם של אלו שנרצחו בדם קר על ידי החיה הנאצית.
יהי זכרם ברוך.
ריקי לוי, בתו של ר ‘ שרגא גוטליב.