ערכים על פי משרד החינוך

מזה עשרים וחמש שנים אני מרצה למגוון רחב של גופים, ומעולם לא קרה שלא שילמו את שכרי. כמה “חינוכי” שהראשון שעשה זאת הוא משרד החינוך. מדוע לא שילם? אין לי מושג. מעולם לא קיבלתי הסבר.

אז עשיתי מעשה שלא עשיתי מעודי: הגשתי תביעה משפטית. דרשתי את התשלום שהובטח לי, שחור על גבי מסמך, וכן פיצוי סמלי (שליש מגובה שכר ההרצאה) – בגין הטרחה, עוגמת הנפש, ובעיקר הבאסה שזו ארצנו וזה המשרד הממשלתי המופקד על חינוך ילדינו.

הייתי משוכנע שתביעתי תשכנע את הפקידים הסרבנים לשלם. היתה בלבי גם תקווה קלושה שאיזה בירוקרט/ית ייקרא לסדר וייתן את הדין על העוול השרירותי שנעשה. אבל לא. למרבה התדהמה הם שלחו לבית המשפט כתב הגנה. נכתב בו שהם מכחישים שנגרם עוול. לא שילמו את שכרי אבל עוול לדעתם אין כאן. מסתבר שלא זו בלבד שמשרד ממשלתי נוהג בחוסר יושר, אלא שיש למדינה עורכי דין שנשכרים כדי להגן על ההתנהגות הזאת.

אחרי חודשים ארוכים של התכתבויות הם שילמו לי את מלוא הדרישה הכספית. התביעה השיגה אפוא את מטרתה הכלכלית אבל כמו רבים אחרים נשארתי עם טעם מר. במכתבה של עורכת דינם לבית המשפט נכתב: “הנתבע ישלם לתובע, לפנים משורת הדין, וזאת מבלי להודות בגובה הנזק או במי מטענות התובע”. איש מאנשי החינוך לא חשב לצרף לדברים המופרכים והמקוממים הללו התנצלות, סליחה, ואפילו לא הבטחה לבדק בית.

בעולם שבו התחייבות אינה התחייבות והסכם אינו הסכם, בעולם שבו אין כבר טוב ורע אלא רק “צדדים בסכסוך משפטי”, בעולם שבו צבא של עורכי דין ניזון מנבלות – אין פלא שגם “פקידי החינוך” שכחו מהו עוול ומהם יושר והגינות.

עוז אלמוג הוא פרופסור לסוציולוגיה מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה