למה השאיר הרב פינקוס אברך לבד במדבר?
הסתלקותם של גדולי הדור במפתיע במהלך ימי החג וימי בין הזמנים, העמיד את היהדות במצב קשה של העדר גדולי תורה ומצב של ריחוק חלילה. בימים אלו נזכרתי בשיחותיו של הרב פינקוס זצוק”ל במעלת התפילה הנגישה לכולם, לא רק לגדולי הדור.
כשהיה הרב שמשון פינקוס זצ”ל רב באופקים, עוד טרם נפוץ שמעו בכל העולם היהודי, היה ביתו פתוח לרווחה לכל דיכפין במתן עצה, תשובה או ברכה. לא פעם ולא פעמים היו נקשרים בשמו ניסים וישועות שלא כדרך הטבע. הרב שהיה בז להילת החצר סביבו היה מסביר לכולם שהניסים והנפלאות נמצאים בחדר אחד ויחיד שהגישה אליו פתוחה לכולם על ידי התפילה.
באחד הימים התדפק על דלתו אברך מהעיר אופקים ובפיו בקשה ותחינה, בחודש הקרוב יציינו הוא ורעייתו את מועד נישואיהם בפעם העשירית וטרם זכו לפרי בטן. אצל מיטב הרופאים היו ואת מיטב הרפואות ניסו אך הוגדרו כעקרים רח”ל. עתה, מבקש הוא מהרב, את ברכתו לפירוק החבילה כדין אורייתא מבלי שחלילה יעיב הדבר על אושרו ועל שמחת חייה של רעייתו.
הרב זצוק”ל הביט בו בעיניו החודרות וביקשו באופן מפתיע כי יתייצב הלילה בביתו שלוש שעות לאחר חצות הליל “אולי אוכל לעזור לך בשעה זו” הוסיף הרב ושתק. אם חשב האברך שאזניו מתעתעות בו, הרי שארשת פניו הרצינית של הרב הבהירו לו כי הוא רציני לחלוטין בכל דבריו והוא בהחלט מצפה לו הלילה בשלוש.
כשיצא, החל האברך מהרהר באשר שמע וכיוון שתלמיד חכם היה, חיפש מקורות הלכתיים לשעת רצון מיוחדת באשמורת שניה, אך לא מצא נקודות מיוחדות שיכולות לשפוך אור על בקשתו התמוהה של הרב.
משירד הלילה התכונן לפגישה המכריעה עם הרב, הכין עצמו כראוי ויצא את ביתו לכיוון בית המדרש, בשעות שנותרו עד הפגישה קידש עצמו במילי דאורייתא ובשעה שלוש בדיוק התדפק על דלת בית הישועות באופקים.
מה מאד רבה הייתה הפתעתו כשהורה לו הרב להיכנס יחד עמו לרכבו ופתח בנסיעה לכיוון דרום. מכיוון שבן תורה היה ושורת דרך ארץ הייתה דרכו, לא הפריע את הנהג בשאלות ובקושיות וחיכה להתפתחות שתבוא מאליה. הרב זצוק”ל האיץ רכבו במדברותיה הדרומיות של ארץ ישראל ומשהגיע למקום שהיה נראה בעיניו כשומם ביותר, עצר את נסיעתו.
כאן פנה הרב בטון תקיף אל האברך שישב לצידו ושאג: “ועל אופציה אחרת חשבת?” – “על ילדים מתוקים שיכריעו את עניין הפרידה, לא חשבת?” – האברך חשב לרגע כי הוא מתבלבל, הן בוודאות סיפר הבוקר לרב כי כל ניסיונותיהם הרפואיות עלו בתוהו. “על מה הרב מדבר?” העז פניו ושאל. לרגע זה חיכה הרב והחל מבאר לבן שיחו את הרעיון מאחורי הנסיעה המוזרה: “אשאיר אותך כאן לבדך במדבר מבודד זה ואשוב בעוד כחצי שעה, בינתיים שפוך תחינתך ושיחתך בדמעות מלב שבור ומרוסק לאביך שבשמיים כי יושיעך ויפקדכם בפרי בטן. תצעק, תתחנן, תבכה, תדבר כמו שמדבר ילד קטן אל אביו, אל תוותר לו. אם תעשה כך אני בטוח שתיוושע בבנים כשרים ויראים”. הרב סיים את דבריו ויצא עם רכבו, משאיר את האברך לבדו המום ומבולבל.
משעברו שלושים דקות החסד חזר הרב. הוא הביט בפניו של האברך, בחן את דמעותיו, הקשיב לנשימות ליבו ופסק: “אתן לך חצי שעה נוספת, לא כך היא עבודת התפילה”. אמר ונסע.
בפרק הזמן השני שניתן לו החל האברך לשפוך את שיחו מעמקי ליבו, בצעקות, בתחינות ובדמעות רותחות שמכיר רק מי שהמתין דקה או שניים לפרי בטן. ואכן כשחזר הרב מצא מולו שבר כלי של ממש. עיניו של האברך היו אדומות ונפחות מבכי זך וטהור, קצב ליבו ופעימות נשימותיו העידו על שיחה אמיתית וכאובה מעומק לב של בן ואביו, בן הנתון בצרה ומבקש להיוושע. הרב פינקוס התקרב לאב הערירי חיבקו בחום ואימצו אל ליבו “ישועתך קרובה לבוא” לחש לו ונשקו על מצחו.
מיותר לציין ואולי לא, אך לברית שהתקיימה בשנה לאחר מכן הוזמן הרב פינקוס לשמש בסנדקאות ובששת הבריתות (!) שלאחר מכן דיבר הרב במהלך סעודות המצווה רק על מעלת התפילה.
•
הרב פינקוס זצוק”ל כבר איננו, האברך מן הסתם כבר השיא כמה מבניו. אך התפילה, אותה תפילת ‘ואתחנן’ של משה רבינו ע”ה ואותה תפילת חנה, שנאמרו מלב שבור ומרוסק, עדיין קיימים, לעד ולעולמי עולמים.
“התפילה”, היה אומר הרב זצ”ל, “אינה רק מעשה מצווה המחויב בכל יום, היא הרבה למעלה מכך, היא המפתח היחיד לחדר הישועות של בורא העולם”.
-
ניתן לשמוע מכלי ראשון