אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחו הערב (רביעי) בעצרת הממלכתית בכיכר גטו ורשה ב’יד ושם” בירושלים.
בטקס השתתפו נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ניצולי שואה, דור שני ובני משפחותיהם. הטקס התקיים תחת הכותרת “כאב ושחרור והחזרה לחיים: 70 שנה לסיום המלחמה”.
את שש המשואות הדליקו שישה ניצולים, לזכר שישה מיליון יהודים שלא שרדו את תופת השואה.
השישה הם: אברהם הרשלום, יליד פרוז’אני שבפולין אשר הצליח לברוח עם שניים מחבריו ממחנה אושוויץ; דב שמעוני, יליד בודפשט שבהונגריה, שהשתתף בהקמת בתי החולים בגטו בעיר ב-1944; שרה וינשטיין, ילידת סטפן שבפולין, אשר ניצלה מטבח בגטו ושרדה את המלחמה יחד עם בני המשפחה ומשפחות אחרות ביער; אפרים רייכנברג, יליד פאפה שבהונגריה, שעבר ניסויים על ידי דוקטור יוזף מנגלה ושרד צעדת מוות מאושוויץ; אגי לויזון, יליד ברסלאו שבגרמניה, ששרד את מחנה טרזיינשטט עם קבוצה של יהודי דנמרק; ורחל (שלה) אלטרץ, ילידת בשטיפ שבמקדוניה, שכל בני משפחתה גורשו ונרצחו בטרבלינקה, ושהיא עצמה שרדה מחנה מעצר לאסירים פוליטיים.
במהלך הטקס אמר נשיא המדינה לניצולי השואה: “70 שנה שכולנו ילידי הארץ ואינם, זקנים וילדים, ממזרח וממערב, נעים במתח הבלתי פוסק בין עבר ועתיד – שואה ותקומה.
“לא רק היום אלא בכל היום אנו פוסעים בגיא העמוק הנמתח בין ההרים – הר הזיכרון מזה והר התקומה מזה, הרים שקולות רמים ושונים עולים מהם, לעיתים אפילו סותרים. הר הזיכרון מצווה לזכור את המראות והשמות ומנגד הר החזון והתקוה קורא להביט קדימה, לצעוד אל העתיד, להמשיך לבנות מדינה לתפארת, לחתור לעולם אחר עולם בטוח ומבטיח עבורנו ועבור הדורות הבאים.
“במסע המתוח אתם הייתם לנו עמוד האש שלפני המחנה, אתם שמצאתם את הכח להתנער מאפר המשרפות, מהאדמה הספוגה בדמעות ובדם והובלתם אותנו לבחור בדרך החיים. אתם שאהבתם וצחקם, שנטעתם פרדס ובניתם בית לאומי ופרטי, הדרכתם את האומה כולה”.
הוא הוסיף כי היום, 70 שנים לאחר שחרור מחנה המוות, “אנו עומדים בפניכם ובפינו שבועה והבטחה: לכל אחד ואחת מאיתנו, יש מספר על היד ונאמר זאת פעם נוספת לכולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו יש מספר על היד.
אך באותה עת אנחנו זוכרים כי לא מאושוויץ באנו ולא לאושוויץ אנחנו הולכים.
“המשא היהודי מתחיל בארץ ישראל ולשם הוא תמיד חותר לשוב. יש הטועים לחשוב שמדינת ישראל היא פיצוי על השואה אך אין טעות חמורה מזו.
מדינת ישראל קמה בכח הזכות, מאהבה וערגה למולדת העתיקה ומכח חלום שהפך למציאות”.
ראש הממשלה נתניהו הזהיר בנאומו מפני הסכנות שטמונות בהמשך ההתחמשות של איראן:
לפני שבעים שנה צלצלו פעמוני החירות ברחבי העולם החופשי. סיוט האימים שהשקיע את האנושות כולה במצולות של דם – בא לקצו באירופה. אך יום הניצחון על הנאצים לא היה רק יום של הקלה ושמחה. הוא היה יום מהול בעצב נורא לעמנו, אבל הוא גם יום של חשבון נפש למנהיגי העמים. מנהיגי המדינות הנאורות הבינו שזוהי שעת כושר לכונן סדר עולמי חדש שמתבסס על הגנת החופש, מיגור הרשע והתנגדות לעריצות. הם ביטאו בקול רם וצלול את הלקח העיקרי של מלחמת העולם השנייה: לדמוקרטיות אסור להעלים עין מכוונות ההתפשטות של משטרי הרודנות. פייסנות כלפי משטרים אלה רק מגבירה את נטייתם לתוקפנות. ואם תוקפנות זו לא תיבלם בזמן, עלולה האנושות להיקלע למלחמות קשות הרבה יותר.
בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, העולם החופשי ניסה לפייס את המשטר הנאצי, לרכוש את אמונו בוויתורים, לקנות את רצונו הטוב במחוות. היו אמנם מי שהזהירו שמדיניות פשרנית זו רק תגביר את תיאבונו של היטלר. אך האזהרות האלו נדחו הצדה מכוח הטבע האנושי הטבעי, לקנות שקט בכל מחיר. ואכן המחיר לא איחר לבוא – והוא היה כבד מנשוא. שישה מיליון בני עמנו שנטבחו בשואה, ועשרות מיליוני בני-אדם נוספים שנהרגו בתופת הנוראה.
בגמר המלחמה, המסקנה הייתה חותכת: אין מקום לרפיון מול משטרי עריצות ששולחים את זרועותיהם הרצחניות לכל עבר. רק עמידה איתנה מולם, תוך שמירה על ערכי החירות והסובלנות – רק עמידה כזו תבטיח את עתיד האנושות.
רבים בעולם מצהירים שהלקחים שהופקו אז, תקפים גם היום. הם מכריזים: “לעולם לא עוד”. הם מצהירים: “לא נעלים עין משאיפות ההתפשטות של רודנות אלימה”. הם מבטיחים: “נתנגד לדברים הרעים בתחילתם”. אבל כל עוד למלים הללו אין ביטוי בפועל – הן חסרות משמעות. ובכן, האם העולם באמת למד מהטרגדיה הבלתי נתפסת, האוניברסלית והיהודית, של המאה הקודמת? הלוואי שהייתי יכול לעמוד כאן ולומר לכם שהתשובה לכך חיובית.
בימים אלה הולכים ומתרבים האיומים על התרבות האנושית. כוחות האסלאם הקיצוני שוטפים את המזרח התיכון, משמידים את שרידי העבר, מתעללים בחסרי ישע, טובחים בחפים מפשע, ומבקשים להקים ח’ליפות, אפילו יותר מאחת, בסגנון ימי הביניים. במקביל, המשטר הקנאי באיראן מדכא את עמו, שועט קדימה ומטביע בדם וסבל את המזרח התיכון: בתימן, בסוריה, בלבנון, בעיראק, בעזה ומול גולן.
כשם שהנאצים שאפו לרמוס את הציוויליזציה ולהשליט במקומה את “הגזע העליון” עלי אדמות, תוך השמדתו של העם היהודי – כך חותרת איראן להשתלט על האזור וממנו להתפשט הלאה, תוך כוונה מוצהרת להשמיד את מדינת היהודים. איראן מתקדמת בשני נתיבים: הראשון – פיתוח יכולת להתחמש בנשק גרעיני ובניית מאגר של טילים בליסטיים. השני – ייצוא של המהפכה החומייניסטית לארצות רבות, תוך שימוש מסיבי בטרור ובכיבוש של שטחים נרחבים במזרח התיכון. הכל גלוי לעין. הכל מתרחש לאור יום ולעיני המצלמות. ובכל זאת העיוורון גדול.
“כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים”, אומר הנביא ישעיהו. הנחישות והלקחים שנקנו בדמים רבים לפני שבעים שנה, כל אלה מתפוגגים היום. את מקומם תופסים החושך והערפל של הכחשת המציאות. ההסכם הרע שמתגבש עם איראן מלמד שהלקח ההיסטורי לא הופנם. מול פעולותיה האגרסיביות של איראן – המערב מוותר. במקום לדרוש פירוק משמעותי של יכולת הגרעין של איראן, מדינה שאומרת בפירוש שהיא הולכת להשמיד שישה מיליון יהודים כאן, ולא רק כאן, להשמיד הרבה מדינות והרבה משטרים – במקום לדרוש זאת ובמקום להתנות את הסרת המגבלות המוטלות עליה בהפסקת תוקפנותה – המעצמות נסוגות. הן משאירות בידי איראן את היכולות הגרעיניות שלה ואף מאפשרות לה להרחיבן בהמשך, ללא קשר למעשיה של איראן במזרח התיכון וברחבי העולם.
בעוד העולם התרבותי שוקע בתרדמת על מצע של אשליות –שליטי איראן מעודדים חתרנות וטרור, מפיצים הרס ומוות. למשמע המונים שקוראים בטהרן: “מוות לאמריקה, מוות לישראל” – המעצמות אוטמות את אוזניהן. למראה ההוצאות להורג של מתנגדי המשטר ובני קבוצות המיעוט באוכלוסייה, הן עוצמות את עיניהן. ונוכח החימוש המסיבי של ארגוני טרור, הן ממלאות פיהן מים. לכל היותר, הן משמיעות אמירה רפה למען הפרוטוקול.
בדקתי ומצאתי שלקראת יום הזיכרון לשואת עמנו, “התבשרנו” שבקרוב תתקיים בטהראן תחרות בינלאומית עם נציגים מחמישים ושש מדינות, תחרות נושאת פרסים של איורים העוסקים בהכחשת השואה של העם היהודי. האם על כך תישמע מחאה? במקרה הטוב, יישמע גינוי מינורי כדי לצאת ידי חובה.
אזרחי ישראל ונציגי המדינות שאיתנו, סופה של האשליה הזאת להתנפץ. הממשלות הדמוקרטיות טעו טעות גורלית לפני מלחמת העולם השנייה, ואנחנו משוכנעים, אני חייב להגיד שיחד עם רבים משכנינו, שהן טועות טעות מרה גם עכשיו. ייתכן שהשותפות הזאת עם לא מעט משכנינו, השותפות בזיהוי האיומים, תהווה בסיס גם לשותפות ביצירת עתיד טוב יותר, בטוח יותר ושליו יותר באזורנו. בינתיים לא נירתע. נוסיף להתעקש על האמת, ונעשה כל מה שביכולתנו לפקוח את העיניים הנעצמות.
אינני רוצה להשלות אף אחד, עוד נכונו לנו ימי מבחן. אנחנו בעיצומו של מאבק גדול. מול העייפות, מול הרפיון, מול הכחשת המציאות –נתייצב במלוא כוחנו. בצד אלה שמסרבים להבין את עמדתנו, ישנם רבים אחרים שמזדהים איתנו. אבל גם אם ניאלץ לעמוד לבד, לא יירא לבנו. בכל תרחיש, בכל מצב, נשמור על זכותנו, נשמור על יכולתנו, נשמור על נחישותנו להגן על עצמנו.
לפני שבעים שנה היינו אומה של פליטי חרב, חסרי כוח וחסרי אפשרות להשמיע את קולנו. היום אנחנו משמיעים את דברנו, ואנחנו נחושים להבטיח את קיומנו ועתידנו. תפקידנו להיאבק בשואפים להשמידנו, ולא להרכין ראש בפניהם וגם לא להקל במציאות. לא ניתן שמדינת ישראל תהיה אפיזודה חולפת בתולדות עמנו.
פגשתי היום במשרדי ניצול שואה בן שמונים וחמש – אברהם נידרהופר. אברהם נולד ברומניה, בגיל 12 היה עד לרצח מזעזע של קרובי משפחתו בידי חייל רומני. הוא נלקח ברכבת משא של בהמות לאוקראינה, שם שרד את השואה. רק ב-1969, בשל סירובם העקשני של השלטונות הקומוניסטיים ברומניה להרשות את יציאתו – הוא הגיע ארצה. בישראל עסק אברהם כמהנדס ומפקח בבניית המדינה. הוא סיפר לי את סיפורו בהתרגשות עצומה, לעתים הוא היה צריך לעצור מרוב התרגשות, ובסוף הפגישה הפציר בי: “ראש הממשלה”, הוא אמר, “תפקידך למנוע שואה נוספת”. והשבתי לו: “כך בדיוק אני רואה את אחריותי, כך בדיוק אני רואה את תפקידי”.
לפני שבעה עשורים הגיחו הניצולים מן המחנות, מן היערות, מצעדות המוות– רק בגדים בלים לגופם, כולם פצע וחבורה. כשניצבו אסירי המחנות מכל האומות למסדר השחרור, הם נשאלו על ידי חיילי בעלות-הברית לאן כל אחד מהם רוצה לחזור. הפולנים חזרו לפולין; הרוסים שבו לרוסיה; ההונגרים – להונגריה; האוקראינים – לאוקראינה. אלא שלהמוני יהודים כלל לא היה לאן לחזור. הם עמדו חסרי אונים, כי לא הייתה להם מדינה משלהם.
היום יש לנו מדינה משלנו – מדינה פורחת ומתקדמת. מדינה שיונקת ממורשת אבות וניצבת בחזית הידע העולמי. מדינה שמפיצה אור גדול. מדינה שלוקחת את גורלה בידיה. שבעים שנה אחרי גיאיות המוות, אנו מקדשים את החי, התוסס, היוצר, הפורח.
ישראל פורצת דרך בכל חזיתות הקדמה – במדע, ברפואה, בטכנולוגיה, בחקלאות, בחינוך ובתרבות – ואנחנו עושים זאת לא רק למען עמנו, אנחנו עושים זאת למען כל יושבי תבל. על אלה ייכון קיומנו – על המחויבות לביטחון ועתיד ישראל, על הדבקות במורשתנו, ועל אחדות העם שמפעם בו כוח חיים אדיר. עם ישראל שיצא משאול תחתיות –יכול לכל אתגר.
“התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי”. עם הנצח התנער מעפר, שב הביתה, זקף קומתו, הקים מדינה לתפארת והקים צבא לתפארת, צבא ההגנה לישראל, בו משרתים בנינו ובנותינו האמיצים והגיבורים.
נזכור את הנספים, נבטיח את החיים