כששואלים אותי איך השואה משפיעה על בני הדור השני, אני תוהה לרגע האם אני מתאימה לייצג אותם.
בעצם, אני שייכת לדור הצברים שנולדו בארץ והשתלבו בהוויית הארץ. אני מייצגת את דור הילדים שטיפח אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה.
אבא חושי העניק לנו ספרי לימוד ומכשירי כתיבה בחינם. הוא שלח לנו בהוקרה חוברות ססגוניות שבהן צולמו כל פרחי הכרמל וביקש יפה שלא נקטוף פרחי בר.
הוא דאג שנכיר את ציפורי השיר של ישראל ושנצא לתערוכות חקלאיות, כדי שנהיה מחוברים היטב לארץ הזו. הוא יזם תערוכות פרחים מדהימות בחיפה, כדי להפגין שישראל נמצאת על המפה העולמית והיא מגדלת, מייצאת ומתפתחת בצעדי ענק.
מה צריך יותר מזה?
אבא חושי שלט ביד רמה, עד שנת שבעים, בחיפה וגלילותיה (קריית חיים, קריית שמואל, קריית אליהו, קריית אליעזר, נווה שאנן, אחוזה והכרמל). היה חשוב לו שהדור הצעיר יפתח דף חדש.
אבל אבא חושי לא היה מסוגל, למרות השפעתו הרבה, למחוק את זיכרונותיהם של ההורים שהיו “שם”. אלו שחוו על בשרם את התופת.
אמנם, אבי לא נידב לנו שום פרט מכל אשר עבר עליו באושוויץ ומה שהיה לפני ואחרי. הוא גזר על עצמו שתיקה בנושא הזה. אבל אמי סיפרה. לא חסכה מאתנו שום פרט. היא הדגישה שהיא מספרת כדי שלא יישכחו הדברים. כדי שייחרתו על לוח לבנו. כדי שנדע, נבין ונזכור. בבחינת “זכור את אשר עשה לך עמלק”.
הסיפורים הקשים והעצובים האלה, לוו אותי לכל מקום. בהקיץ ובחלום.
בת ארבע הייתי כשהתחלתי לחשוב מה הייתי עושה לו חלילה הייתי באה לעולם בדור ההוא. זה היה מבעית ומצמרר.
ניסיתי לדמיין כל מיני סיטואציות, אחת קשה מן השנייה. עד שהכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב. כי זה נורא.
כשבגרתי, שבו המחשבות והתקיפו מכיוון אחר: דנתי עם עצמי בקושייה הגורלית – איך הייתי יכולה להגן על ילדיי, לו חייתי בתקופה האפילה של השואה. ההתחבטות הזו הייתה גרועה בהרבה מן החשיבה של “איך אני הייתי שורדת”.
דמי אחיך זועקים
שמי השני הוא מלכה, על שמה של דודתי, אחות אמי.
מלכה נשלחה עם ילדיה הקטנים לתאי הגזים, על ידי השטן בכבודו ובעצמו, ד”ר מנגלה. מנגלה ימ”ש פסק, בלי להניד עפעף, “שמאלה”. רק בגלל הילדים שנתלו עליה בפחד ובאימה.
ולמרות שהייתה אישה צעירה שכוחה במותניה והייתה יכולה להועיל ככוח עבודה, היא נשלחה אל מותה עם הטף הרך. אם על בניה…
כשאומרים לי “אירופה”, הקונוטציה הראשונה שנדלקת במוחי: אדמה שבכל מקום בו תדרוך כף רגליך שם, דמי אחיך זועקים אליך מן האדמה רוויית הדם. ובקרתי במקומות הללו, ובמו עיני ראיתי את האנטישמיות שלא נס ליחה.
על כן, ברור איך לאט, לאט, התפתחה אצלי הערצה עיוורת לאלו שהיו “שם” ושרדו. ובמיוחד לאלו שהיו “שם” ונשארו נאמנים לבורא יתברך.
כי זה לא היה מובן מאליו בכלל. ואת כוח האמונה הכביר הזה הורישו לנו ההורים. זה כוחו של הדור השני – הרוח המפעמת למרות הכול. למרות הקשיים.
אתם אוגרים לשעת משבר
ישנם ניואנסים קטנים שאני אפילו לא שמה לב אליהם, שמלווים את יורשי דור השואה. אולי לא הייתי יודעת לשים את האצבע על הנקודות המוזרות, אבל בניי שיחיו מבחינים גם מבחינים, וכדרכם של צברים אמתיים הם גם מכריזים על כך בקול רם.
קחו למשל את הדוגמה הפרוזאית הבאה:
קורה שבני יורד מחדרו היישר לסלון הבית ותופס אותי על חם, תרה בין קופסאות השימורים אחרי קופסה מסוימת כגון אפונה וגזר כדי להכין סלט תפוחי אדמה.
אני רכונה מעל הארונית שמתחת למדפי הספרים והוא מחייך לעצמו ומעיר, ספק לעצמו ספק אליי, אבל מספיק בקול: “זה הארון של ניצולי שואה. אתם אוגרים לשעת משבר”.
כשהוא ממש כבר לצדי, הוא שב ואומר: “רואים שאת בת של ניצולי שואה”.
בהומור האופייני לו, הוא מחליף בין הצ’ לבין הש’ וממלמל: הארון של נישולי …. ואני מוצאת את עצמי מסבירה לו בהתנצלות שיש לי כאן רק קופסאות שאני זקוקה להן לצורך הכנת סלטים לכבוד שבת קודש. אבל הוא כמובן בשלו.
במחשבה שנייה, לדעתי הוא מתבדח על הנושא רק כדי להשקיט את המחשבות שלו.
נראה לי שהצלחנו להעביר את הפחדים שלנו גם לבני הדור השלישי…