כשהרגשתי לראשונה מהי ‘חרדת קודש’

“הרב” – ככה קראנו לו בבית.

לא ‘מרן ראש הישיבה’, לא ‘המקובל האלוקי’, וגם לא ‘רשכבה”ג’.

“הרב” – הכי פשוט, הכי נוגע. זה מה שהוא היה בשבילנו, זה מה שהוא היה בשביל רבבות תלמידיו.

כשהכרתי את אשתי, היא סיפרה לי עליו: “לפני שאתה נכנס למשפחה אתה חייב לדעת, אצלנו בבית בכל שאלה, בכל עניין, מתייעצים ומקבלים את דעתו של הרב גריינמן, ככה אבא שלי נוהג כבר 30 שנה וכך התחנכנו. ‘דעת התורה’ אצלנו בבית זה הרב גריינמן”.

כשנכנסתי אליו לראשונה ביחד עם חמי, הרגשתי לראשונה מה פירושה של ‘חרדת קודש’. גופו היה שפוף, קולו בקושי נשמע, אבל עיניו היו יוקדות.

מבט אחד שלו היה ממסמר אותי למקום.

מאז ועד היום, בכל צומת דרכים ובכל התלבטות היינו פונים אליו, וכל פעם מחדש הייתי נדהם מהצלילות, מהחכמה, ומהבקיאות שלו בכל ענייני העולם הזה.

לצד התמדה וידע נרחב בש’ס ובפוסקים היתה לו בקיאות עצומה ברפואה, בכלכלה ובעסקים. בכל יום שישי היו מגיעים אליו ראשי ישיבות וראשי ארגונים, לצד רופאים אישי ציבור ועסקנים.

כולם באו להתייעץ איתו, כולם נושעו מברכותיו. למרות עוצמתו וגדלותו, מעולם לא סבבו אותו משב”קים ועסקני חצר, מעולם לא השתתף בכנסים ועצרות, ולא התערב בפוליטיקה.

הוא ברח מהכבוד, והכבוד רדף אחריו. ברח מהפוליטיקה והפוליטיקאים רצו אחריו. ברח מעסקים ואנשי עסקים נושעו מברכותיו.

הפשטות לצד הגדלות, ההתמדה לצד ההנהגה, והבקיאות בכל ענייני העולם לצד גדלותו בתורה, תלווה אותי לאורך שנים.

היום ליווינו אותך בדרכך האחרונה והשמיים בכו יחד איתנו. תודה על הכל, אבא, סבא, יועץ, מורה דרך ורב ענק שבענקים.

יהי זכרך ברוך.