“אוף, שוב לא יצאנו כל השבוע”

התכניות שירדו לטמיון.

שלושים יום קודם החג מכריזין על תכניות החג. בכל דור ודור, בכל גיל וגיל, חייב אדם לראות את עצמו מתכנן תכניות ולא משאיר את שבוע חול המועד הענף – ריק מתוכן.

יומו הראשון של חול המועד מגיע. בוקר אור. השמש מדשדשת בשמיים ענוגים. שקט בבית. הכול עדיין ישנים.

ארוחת הבוקר ליום הראשון של חול המועד נדחית ללא עוררין לשעה 12 וחצי בצהריים. אף אחד לא רעב קודם לכן, אף אחד לא מוכן לפני כן לישיבת המסובין בשולחן האוכל.

משך זמן הארוחה יושבים ודנים בטיול היומי.

לאן כדאי לצאת היום? אינו דומה תכנון בחג לתכנון של חודש קודם לכן.

עד שמתקבלת ההחלטה כבר מגיע כמעט הערב, ועוד לפני שמספיקים לרדת לרכב, כדי לנסוע למקום שהוחלט – חייבים לשבת לסעודת החג.

ואז מצלצל הטלפון, והדודים מבני ברק מבקשים להגיע, כי אין לעלות ירושלימה בלי להיכנס לביקור חג.

זו מסורת.

ביום השני הסיפור חוזר על עצמו  וכך בימים הבאים.

בסוף שבוע חול המועד, כשמכניסים את ה’חג-שבת’ – נזכרים שבעצם לא יצאנו מהבית כל השבוע.

כל התכניות ירדו לטמיון.

האמת? זה לא היה נורא בכלל. אולי בפעם הבאה כדאי לתכנן תכנית כזו מלכתחילה?

שניים מי יודע? שני ימי שבתון רצופים.

יומיים של “חג – שבת” הם סיפור לחוץ בפני עצמו.

הלחץ מביא להרגשה שכל מה שנקנה והוכן קודם החג, כמוהו כקליפת השום לעומת “שבת חג” מחוברים וכל כך הרבה ניצבים.

ההכרה בדבר מביאה לחוסר בטחון בכמות המוצרים שנקנו שבועיים לפני החג, ולקניות נוספות שמלכתחילה כמובן אינן רצויות בחג, קניות של מצה שמורה, (בארבע חנויות אין להשיג, בחמישית חבילה מיותמת מצילה)  של ביצים, של ירקות ושל פירות.

העשייה הברוכה מביאה את ה”חג – שבת”  לבית שכולו עונג צרוף של מאכלים ריחניים ואין ספור סלטים, מטבלים, בשרים וסוגי דגים.

במוצאי שבת מתברר שעל אף שכולם לא פסקו מלכרסם ולטחון בשיניהם – נותרו כמויות של אוכל שלא היו מביישות פנימייה שלימה של ילדים.

טוב, עדיף כך מאשר לחשוב  כל הזמן שמישהו נשאר רעב…

 זהירות, עברת את כמות האכילה המותרת!

שמירה על המשקל זה דבר מבורך. מי רוצה להיות מרכיב בסטטיסטיקה של ה55% שמנים המעטרים את מדינתנו?

השאלה מתי מוצאים לנכון לדון ולדוש בשמירה הזו.

הנה זמן לא מתאים לכך: הגעתם  לסעודת חג בקרב משפחת הדודים.

בעלת הבית, אישה אנינת טעם ושפית דגולה, המוכיחה עצמה מידי שנה בשנה, לא טמנה ידה בצלחת והכינה מכל טוב מצריים. תבשילי מלכים התפרשו על פני שלחן הסועדים מלווים בסידור שולחן מיוחד במינו.

מתיישבים הסועדים אל השולחן הערוך, מול עיניהם מכמני העולם הזה, רוק זב מפיהם אל מול משמני היקום, ואז קם בן סורר ומורה ומתחיל לדבר בשפת בני אדם:

“כמה אוכלים בחג הזה…”

מיד מחזיקים אחריו יתר הסועדים:

כן, רק אוכלים כל היום וכל הלילה!

איך היה מתאים לטבול לחם ברוטב ואי אפשר…

תפוח אדמה? אני לא מכניס לפה!

אורז זה התחליף הטוב ביותר לתפוח האדמה.

תזהרו! מצה אחת שווה שתי פרוסות לחם!

עם הגיגי פלא אלו, איש לא שם לב לבעלת הבית, מכינת המעדנים, שעדיין מלהטת בין המטבח לסלון עם שני מגשי גורמה, שואלת את עצמה: מתי כבר ישתקו כל אלו וישמרו את משקלם לעצמם?

מישהו עבד על כל זה ולא בשביל שתחליטו בדיוק עכשיו לברוח מהסטטיסטיקה האיומה המנבאת עלייה דרסטית במשקלכם.

מישהו כאן השקיע למען הנאתכם, אם כבר אישרתם נוכחותכם וגם הגעתם וטרחתם –  שתקו בבקשה! היו אחראים על פיכם שלכם בשקט, ואל תוציאו את הטעם מפיות האחרים…