דחיפות ללחמניות? אין יפים מהם

לחמניות אחרי הפסח. “אין מראה דוחה יותר מאותם אלו, שרצים במוצאי החג, למאפיות כדי לרכוש לחמניות”. את האמירה הזו בווריאנטים סמנטיים שונים (מה, הם לא יכולים להתאפק? כמו חיות הם דוחפים), אך עם משמעות זהה, רגילים אנשים להפטיר למראה התורים של רוכשי הלחם בתאריך כ”א בניסן בלילה, עם תום חג הפסח.

ובאמת, מה הם לא יכולים לחכות? מה יקרה עוד כמה שעות?

אלא שאז, נפתח חלון קטן, ישן (עם התריסים של פעם), ופניו של רבי לוי יצחק נראים בעדו, והוא מתבונן עמוקות בתור הארוך ולעצמו אומר: כל כך הרבה יהודים אכלו את לחם העוני במשך שמונה ימים, כשבכך הם ממשיכים מסורת בת אלפי דורות של אכילת פת יבשה, תפלה, שלא לומר דוחה, שבאופן מפתיע גם עולה הון רב.

היהודים הללו, לא ניגבו עם המאפה הדק, הפריך, והבלתי עשוי דיו, את מנת הכבד הקצוץ שבצלחתם, לא הרטיבו אותו ברוטב הדג החריף, ואפילו העוו את פניהם כשטבלו אותו במרק הסתמי עם הקניידלעך – רק בגלל שאתה, אלוקים אמרת.

אפשר שהם התאכזבו כשבליל שבת לאחר ‘ברכת המוציא’ נשמע קול הפיצוח חסר החן של הריבוע הקשיח, שחולק למסובים שחיפשו לשוא, את  החומוס, הטחינה, והמטבוחה תוצרת בית, ועם זאת הם זכרו: זה מה שמותר לאכול, גם אם קיים פער מסויים בין ה’לחם’ הנוכחי – לחלה המתוקה של ויז’ניץ.

כעת הם חוזרים בחדווה לאינרציה של אורח חיים רגיל, מוכר, מודרני, והם לא חשים כמו יהודים רבים אחרים, הרואים באכילת מצה שמורה (85 שקלים לק”ג, במקרה הזול) סוג של מנהג פאגאני וחסר היגיון, שלא מתאים למאה ה-21.

כמה יפים התורים הללו.

הכפתורים? שאלה של מיקום. חג הפסח – חול המועד, חגיו, והשבת הסמוכה לו, הינם שעתם היפה של שתי אוכלוסיות קוטביות ברחוב הליטאי: עוטי הפראקים ומתנגדיהם.

“תגיד”, פונה שמוליק ידידי בליל שביעי של פסח לחבר נוסף בשם קובי, או שמא מוטב ‘רבי ינקעב’: כעת שאתה לובש ‘פראק’ לכבוד החג, האם אתה רשאי ללובשו גם בשבת הסמוכה, שהרי ככלות הכל היא צמודה לחג, או שמא סוף כל סוף שבת היא זו, ובשבת אינך רשאי לעטות על גופך חלוקא דרבנן?

רבי ינקעב לא חייך, שכן הבין שפניו של שמוליק אינם לשלום.

גם הילוכו הגאה, והיוהרה שאחזה בו עת הגיע עם הפראק הבוהק בליל ראשון של חג, וברך את  הכל ב’גוט יום טוב’ איטי וכבד ראש – נפגמו מעט.

אלא שאז צפה בי תובנה פסיכו-חברתית מרתקת: גם לובש הפראק, וגם זה שמקפיד שלא ללובשו, עסוקים שניהם בסוגיית הבגד המיוחד, וכל אחד רואה בו את אחד מסמלי הסטטוס שלו.

שמוליק שמקפיד להתהדר בחליפה קצרה שחורה, מאדיר את דימויו העצמי, כאשר הוא מבהיר לעצמו כי הוא ‘לא ממהר ללבוש פראק מתנשא, ובעיקר מגוחך’.

הזהות האישית שלו, המורכבת כמו כל אחד אחר מרכיבים אישיותיים רבים, כוללת גם את רכיב ‘אי לבישת פראק, כמו כל אותם יוחסניים’, והוא חש סיפוק.

רבי ינקעב (קובי), סבור, כפי שציין באזני בשקט מאוחר יותר, כי ‘כאשר יש פראק בארון, היחס שלך אל עצמך הוא אחר, נכבד יותר”. לבישת הפראק שלו בחג, בחול המועד, ובחתונתה של אחותו, אינה איפה כדי להתגאות על הזולת. היא חלק מהזהות האישית שלו. פראק כמגדיר סטטוס עצמי. 

במענה למכתבה: בימים אלו יצא לאור ספר אגרות חדש של אחד מגדולי הדורות האחרונים, רק  שלהבדיל מ’קבצי אגרות’ קלאסיים, קהל היעד שלו מעט שונה, ולא לגמרי קונוונציונאלי ל’אגרות’: נשים.

הכותר בהוצאת דני ספרים, מכיל 295 עמודים של חלק מן המכתבים ששלח האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל לאלפי [אולי לעשרות אלפי] הנשים שפנו אליו במהלך השנים בשאלות השקפה, מצוקה, הנהגה, ברכה וכו’.

בין המכתבים הרבים מצאתי את השורות היפות הבאות:

במענה למכתבה מכ”א מרחשוון… שעדיין לא השתדכה

בהנוגע לעניינים הבלתי רצויים שהיו בעבר, ידועה הוראת תורתינו – תורת חיים, אשר ביד כל אדם ניתן לתקן ולשמור ענייניו מכאן ולהבא, ומועילה חרטה אמיתית על העבר ביחד עם קבלה טובה להבא…

… יש להכיר המציאות כמו שהיא, שאין שלמות בעולם, ולכן אין לחפש ולחטט אחר אלו שבאים עמהם בהיכרות, ובפרט בהביא בחשבון שגם המחפש אינו בתכלית השלמות, וכשמסתכלים בעין יפה על בני ישראל ומשימים לב להעיקר [מידות טובות, הנהגה בדרך הישרה היא דרך התורה והמצווה וכו’], אזי בדרך ממילא רואים איך שהטופל דטפל אין צורך לתפוס מקום יותר מערכו, ובשהעיקר הוא בשלמות הרי זה מכריע לאמירת הן…

כמה פשוט.