על עובדה אחת אין עוררין: ח”כ משה כחלון מנהל משא ומתן עיקש מול הליכוד.
יש הטוענים כי הוא ‘סחטן’, ויש הטוענים כי הוא מרגיש אוויר פסגות. הנימה המשתמעת בביקורת הזאת היא נימה שלילית. אך המבקרים טועים לגבי כחלון, שכן הוא מגיע עכשיו עם 10 מנדטים לממשלה שיכולה לנהל רפורמה עמוקה ויסודית.
כדי להבין את כחלון, צריך להימנע מלחשוב על מהלכיו כמהלכים פוליטיים קונבנציונאליים.
נפגשתי איתו בפעם הראשונה כאשר נכנס לכנסת ב-2003. כזכור, הליכוד הביס את העבודה בבחירות וזכה ב-38 מנדטים אליהם התווספו שני המנדטים של ישראל בעלייה לכדי 40 מנדטים. מעבר לכל צפי.
שרון היה המנהיג שהצליח להביא את הליכוד לאחד מהישגיו המרשימים בהיסטוריה, ודרך ההישג הזה נכנסו אל הכנסת חברי כנסת חדשים ואלמונים.
בשולי הדברים ראוי להביא את הפריימריז הללו כדוגמא חיובית לאלו השוללים את השיטה. כך בדיוק נבחרו משה כחלון, גדעון סער, גלעד ארדן, חזן האב ואחרים. ברור שלא כולם היו מוצלחים, אך היה אחד שאני הימרתי עליו אז, וטענתי שהוא זן אחר בפוליטיקה הישראלית: משה כחלון.
רוצה להיבחר לכנסת הבאה
היה לי הכבוד לפגוש את הח”כים החדשים דאז. היו שם כאלה שטענו שהם יניפו את הדגל חברתי, וכאלה שטענו שיתמקדו בדגל הלאומי, וכאלה שטענו שיהיו אלופי החקיקה.
אך היה שם אחד שהסתכל לי בעיניים ואמר לי: “אני רוצה להיבחר לכנסת הבאה”.
הוא הוסיף: “מי מהחדשים שנכנס לכנסת משול לזוכה בפיס. אם לא אעבור לכנסת הבאה אהיה אפיזודה חולפת בפוליטיקה הישראלית”. הוא סיכם במילים אותן לא אשכח: “אני אלמד ואלמד ובקדנציה הבאה אני אטביע את חותמי.
“יתר על כן, אם בעוד עשר שנים ארגיש כי אני לא יכול להשפיע – אפרוש ושיבוא חדש במקומי”.
פקפקתי בליבי וחשבתי לעצמי שעכשיו הוא מדבר באופן מסוים, אבל בעוד עשר שנים ישכח את ההצהרה שלו. כך הרגשתי גם כאשר נפגשתי איתו בעודו מכהן כשר התקשורת\ וכיו”ר מרכז הליכוד בשיא הרפורמה הסלולרית.
תוך כדי השיחה הצהיר שוב: “אני לא מתכונן להתמודד בקדנציה הבאה”.
אז שאלתי אותו : “על מה אתה מדבר? בכל צורה אתה תסיים כמספר אחד בליכוד”.
כחלון הביט בי והשיב: “תראה, נכון שאני אבחר בצמרת של הליכוד, אך בבחירות הבאות באיזה תפקיד אני אהיה? האם אהיה בכיר יותר? לא. בכל מצב שיתפתח את התפקידים הבכירים יקבלו אחרים ואני יכודרר לאיזה תפקיד רוחב. איני רוצה להפוך להיות איזה שר מקצועי”.
כחלון נתן מספר דוגמאות ואמר שוב: “אני אהיה במערכת כל זמן שאוכל להשפיע”.
הרגיש כבוי
ב-12 באוקטובר 2013, יום חמישי בחצר של חברנו יואל מוגמי בפתח תקווה, פגשתי את כחלון. היו שם כחמישים איש ואישה וכולם הביעו הערצה לכחלון. מוגמי המארח חבר ותיק ונאמן של כחלון.
כחלון הסביר ארוכות את הלבטים שיש לו. היה ברור לו שהוא יבחר לכנסת, אך היה לו ברור גם שלא יקודם לתפקיד בעל יכולת השפעה. לי, מאידך, היה ברור כי כחלון כבוי. בשלב מסוים הוא נכנס עם מוגמי פנימה ושם נפלה ההחלטה הסופית שלו – לפרוש.
אחרי שיצא החוצה קרא לי וביקש ממני לשמור את המהלך בסוד, עד שיודיע בצורה מסודרת.
ב-15 באוקטובר יום ראשון הודיע כחלון על פרישה.
לכן, כאשר כחלון מנהל את המשא ומתן הוא אינו ‘סחטן’. הוא רוצה להשפיע. כחלון איננו לפיד או ליברמן שיחתור תחת מנהיגותו של נתניהו, תוך כדי עבודת הממשלה. כחלון רוצה את הכלים להצליח וללא ספק ההצלחה של כחלון היא הצלחה של נתניהו, וממשלתו הרביעית.
כי אם כחלון יצליח ברפורמות שלו, אין ספק כי יהיה לו קרדיט ציבורי, אך גם השותפים האחרים ייהנו מהקרדיט, וממשלה כזאת יכולה לכהן ארבע וחצי שנים – עד נובמבר 2019.
לכן צריכים כל השותפים לראות את המטרה ולעבוד ביחד .
דרעי צריך לוותר
איני חושב שהדרישה שלו לוועדת הכספים היא סופית, אך אין ספק כי מנהל מקרקעי ישראל ורשות התכנון צריכות להיות תחת שרביטו.
אני מבין את אריה דרעי שלא רוצה לוותר על עמדת כוח כזו. אך גם דרעי צריך לזכור: עדיפה ממשלה יציבה על ממשלה נסחטת שתהפוך לזמנית.
בכל זאת, כחלון הוא אחד מיסודות הממשלה הזאת, ואני מאמין שאפשר למצוא את שביל הזהב בין הרצונות של כל השותפים.
בכל מקרה, כחלון הוכיח כבר פעם שאם אינו יכול להשפיע אין לו את הבעיה לפרוש.
או בעת הזאת: פשוט לא להיכנס לממשלה.
• אריק זיו הוא עורך אתר ‘ליכודניק’