אחרי טרגדיה נוראה כזו, צריך לשאול את השאלות.
אז הנה אחת מהן: איך כיום, כשתרבות הנייעס גורמת לכל צעיר לרצות לדעת-ראשון, להגיע-ראשון ולגעת-ראשון, גם במחיר של דוחק, צפיפות ודחיפות, יוצא מסע ההלוויה של אחד מגדולי הדור, כשברור מראש שרבבות בני אדם יגיעו ללוותו בדרכו האחרונה, מרחוב כל-כך צר ומועד לפורענות?
אנחנו חיים במדינה שבה ‘חוק הקטסטרופה’ הוא בל יעבור. כלומר: חייב להתרחש אסון בכדי שהדעת תינתן לפתרון הבעיה. כך היה במגרשי הכדורגל, בגשר המכביה, ואפילו מנהרות הטרור של חמאס לא טופלו, עד שלא אירע האסון ומחבלים חדרו באמצעותן אל תוככי מדינת ישראל וטבחו בחיילים. זאת על אף שהיה ידוע למערכת הביטחון זמן רב קודם לכן על החפירות.
הייתי שם אתמול.
נקלעתי שלא מרצוני אל הדוחק. לרגעים חלפה בראשי המחשבה שאולי אסון מתקרב אלי, שעה שרחוב חזון איש מאכלס כמות אנשים מעבר לכל הגיון, כשההמון הוא ים שאינו נגמר, ללא אוויר.
בזווית עיני קלטתי ילדים כמהים למעט חמצן, נבלעים בתוך ההמון, כשכל אחד מושך לכיוון אחר: לצד אחד משכו אלו שבחירוף נפש התעקשו להתקדם לכיוון המיטה, כאילו אם לא יעשו כך – משמע לא היו באירוע. לצד השני משכו אלו שרק ניסו לברוח מההמון אל עבר אי של חמצן בצידי הרחוב – משימה לא קלה כלל בכאוס האנושי שנוצר.
איכשהו הצלחתי לפלס דרכי אל מחוץ למהומה.
לרגע לא חשתי מותקף או מאוים , להיפך נתקלתי בעזרה לזולת וברצון של ההמונים לפתור את בעיית הדוחק, שלא בהצלחה רבה. כי כאשר ברחוב שגם כך צר מהכיל את המוני האדם הזורמים בו, עוברת ניידת ומפנה את הציבור לצדדים, כאילו היו בקריעת ים סוף – האסון הבא כבר בפתח.
ועל כך צריכים גדולי ישראל לתת את דעתם, לקבוע תקנות בנוגע לאירועים הגדולים הבאים.