הבן החמישי: יודע, אבל לא רוצה לשאול

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ארבעה בנים שלא הולכים בתלם, שואלים שאלות. לא רק חושבים גם מעיזים לשאול!

חלקם מקשים מחכמה וחלקם מגיעים מרשעות או תמימות, אך הם שואלים. ואם יש בן “שאינו יודע לשאול” אנחנו צריכים ללמד אותו לשאול “ואת פתח לו”.

אלא שדווקא לארבעת הבנים לא תמיד יש זמן וסבלנות להקשיב. ארבעה בנים אלו נמצאים (עדיין) בתוכינו. הם נמצאים כמעט בכל בית, כל הורה ומורה מאתנו מכיר אותם היטב רק שלא תמיד אנחנו מתייחסים אליהם נכון. גם בקהילה הם נמצאים, והם מקבלים שמות קצת שונים: “חוזרים בתשובה” או “מתחזקים” שצמאים לשמוע דבר ה’ ולא תמיד מתנסחים נכון. “חוזרים בשאלה” או “נושרים” שמצפים לתשובה גם אם שואלים בהתרסה.

 קל לתייג אותם, למסגר אותם, “הוא כבר לא משלנו” (בלע”ז: נישט פון אונזערע). אפשר להתעלם, אם מחוסר ידע, ואם מפחד או כדי לשמור על “פך השמן הטהור”.

אבל בליל הסדר ניזכר בעובדת היותינו עבדים לפרעה במצרים, נרענן את התהליכים שעברנו בעצמינו, ואז נקשיב לארבעה הבנים, כן פשוט נקשיב ונהיה איתם “וממנו ניקח לעבוד את ה'” נפקח את העיניים.

הבן החמישי

ויש את הבן החמישי שהרבי מלובאויטש זי”ע מתייחס במכתב משנת תשי”ז. אל הבנים מן הקטגוריה הזו, אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להושיב לליל הסדר: הבן שאינו נמצא כלל ב’סדר’. הוא אינו שואל קושיות, מכיוון שאין לו שייכות כלל עם התורה והמצוות, עם דינים ומנהגים יהודים אמיתיים. הוא אינו יודע שיש “העבודה הזאת” – סדר של פסח, יציאת מצרים וקבלת התורה.

אל הילדים האלה חייבים להתמסר זמן רב ביותר לפני חג הפסח ולפני ליל הסדר, ויש לעשות זאת במסירות נפש ובאהבת ישראל, שהרי אסור לשכוח על אף ילד יהודי יחיד, ויש להשקיע את כל הכוחות כדי לחלץ אותו ממצבו ולהשיבו אל שולחן הסדר היהודי.

הבן שיודע ואינו שואל

 ויש עוד בן! הוא יושב בליל הסדר, אומר ווארטים נהדרים, מתלבש כמונו, יש לו טלפון כשר, הוא גם לא “בן חמישי” הוא “שקוף” באמת, והבעיה העיקרית שהכי קל לנו לדבר איתו.

הבן הזה כלל לא מוזכר בהגדה והתורה לא דיברה עליו, הבן שכאילו מקשיב וגם מחייך, כביכול הולך בתלם, נורמלי לחלוטין, אולי ההורים מרוצים והמשגיח בישיבה עוד יותר.

רק שהבן הזה לא שואל. הוא סובל ממחלה שנקראת ‘חוסר עניין’, שעלולה להוביל לחוסר חיות, ומשם לאדישות, ומשם לקרירות.

 גם לעמלק התורה מתייחסת, נלחמים בו, מוחקים אותו, כי הוא נלחם, “אשר קרך” הוא מקרר, אך אי אפשר לקרר ללא מנוע חם. לבן האדיש לא מתייחסים, הוא לא שואל! ואם הוא לא שואל אין עם מי לדבר.

 “וכאן האב שואל” – אנחנו צריכים לשאול את עצמינו: האם לא חסמנו אותו? האם הוא מרגיש נוח לשאול אותנו? אולי לימדנו אותו “לזרוק את השכל” ולא איך להשתמש איתו נכון? ואולי אנחנו מעדיפים לא לשאול את עצמינו שאלות?