הסופרת מנוחה פוקס
“פיתחו את הדלת לאליהו הנביא!” – הכריז אבא שלי, שערך תמיד את הסדר הכללי במשפחתנו המורחבת.
הייתי אז ילדה קטנה, כבת 10 שנים.
קפצנו כולנו, כל הילדים, ממקומותינו ואצנו אל הפתח. פתחנו את הדלת לרווחה, וכמו בכל שנה חיכינו שמישהו יניע את השולחן הגדול, הערוך, כדי שייראה שהיין בגביע זע ונע, או שמישהו יתחיל ויאמר: “שפוך חמתך”, כפי שנהוג לומר.
הבטנו על אבא, אחר-כך על דוד משה, העברנו את עיננו אל דוד ברל, נו, מי מהם יעשה מעשה? מי מהם יאמר דבר מה? ואז חזרנו להביט אל הפתח.
במקום שאליהו הנביא יגיע מכוון הדלת הפתוחה לרווחה, שאליה הסתכלנו, שמענו זעקות מעם השולחן.
כל המבוגרים שישבו סביב השולחן הערוך, קפצו ממקומותיהם, כאילו הכישם נחש.
בקושי הצלחתי להבין מה קורה ודוד משה קם ממקומו, דחף בגסות את כל הנקרה בדרכו, ניגש למקומו של דוד ברל, והחל לסטור על פניו.
עכשיו כבר בכלל לא הבנתי. מעולם איש לא הרים יד על האחר בביתנו.
פניו של דוד ברל היו לבנות כמו סיד לבן. הוא קיבל את הסטירות העזות בשתיקה רמה.
אט-אט התבהרו הדברים. דוד ברל התעלף ודוד משה ניסה להחיותו, ללא הצלחה. צפירות האמבולנס קטעו את חוטי הרהורי. מהדלת הפרוצה התפרצו שני פרמדיקים ומיהרו לעבר דוד ברל.
את שארית ליל הסדר הזה העברנו בשתיקה. דוד משה נסע עם דוד ברל לבית החולים. הנותרים בבית נשארו דואגים ומהורהרים.
מאז, בכל ליל סדר, בהגיע עורך הסדר למילים: “שפוך חמתך” וכולם שועטים אל הדלת, ועיניהם של ילדי ושל נכדי ננעצות בדלת הפתוחה וביין שבגביע חליפות, ני שומעת בעיני רוחי צפירות אמבולנס מחרידות, ולאחר שאני קולטת שגם הפעם אליהו הנביא לא שתה מהיין – אני מתנחמת בעובדה שלפחות אורחים בלתי קרואים לא החליפו אותו.
הזמרת שרון רוטר
רק בגיל 25 זכיתי לראשונה לשמוע את ההגדה עד הסוף. לפני כן אני לא בטוחה שהייתי מודעת לכך שיש עוד חלק אחרי האוכל, ואם כן – מעולם לא עניין אותי לקרוא בו.
הפעם הראשונה שעשיתי סדר כהלכתו הייתה אצל מי שיתעדו אחרי שנים מספר להיות חמי וחמותי ואת החוויה, המתנה והזכות הזאת, אנצור בליבי תמיד.
אבל החלק השני בהגדה לא היה הדבר שהפתיע אותי ביותר בסדר הזה, כי מעבר לכך שזו הייתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת, זה היה ממש הלם תרבות.
אני, האשכנזייה התל-אביבית, שנקינאית, שמאלית, בוהמיינית (כל זה עבר מאז ברוך ה’, כולל האשכנזיות), שלא התערבבה אפילו לא ליום אחד עם מילייה שונה משלה, יושבת בשולחן עם עדר מרוקאי גועה ופועה, ומייחלת למשלוח של אטמי אוזניים דחוף.
מזל שהיו ארבע כוסות היין, כך שאחרי שתיים כבר הרעש הפריע קצת פחות.
את הלם התרבות שחוויתי באותו ערב אני זוכרת עד היום, למרות שעם השנים למדתי לחבב, להוקיר ואפילו לאהוב אותו.
הרעש היה רק חלק קטן מהנוק-אאוט הכללי.
הצחוקים, ההוויה, החיבור המשפחתי החם, הבדיחות הפרטיות, הנוסח השונה של חלק מהשירים, הצלחת של הפסח שטיילה מעל הראשים שלנו בליווי כולולולולולו מצטלצל וניגון שלא הכרתי “בבהילו יצאנו ממצריים, הא לחמא ענייא…”, הכיפתנים והתרבושים וכל המצלצלים והאוכל…
כמויות האוכל הבלתי נגמרות, הצבועות בצבעים עזים של אדום או צהוב. מאכלים שלא הכרתי והוכרחתי על ידי בעל הבית לטעום.
בסוג של גועל ומפאת חוסר נעימות, הכנסתי חתיכות קטנטנות של כבש שמנוני, מח וכל מיני איברים פנימיים לא מזוהים.
“נו? טעעעים?” שאל אותי בעל הבית בע’ גרונית ועמוקה, ואני הנהנתי חיוורת לקול גיחוכם של בני המשפחה. מזל שלא הייתי צמחונית, כי זה לא היה מתעכל בבית הזה.
ולבסוף ההפתעה – אחרי הסעודה עוד יושבים לשולחן. זה עוד לא נגמר… אני לא בטוחה שהגעתי אותו ערב ל’שיר השירים’, אך סופסוף הבנתי איפה ממוקם השיר ‘חד גדיא’.
בשנה אחרי כן לא העזתי לחזור לסדר הזה ושוב חגגתי עם הורי בסדר אשכנזי ויבשושי, אך זאת הייתה בעצם הפעם האחרונה.
התגעגעתי לצלילים, לשמחה, לצבעים ולריחות, ושנים רבות אחר כך זכיתי לחגוג שוב את הסדר המרוקאי, הפעם בתור בת משפחה, שצוחקת עם כולם, שרה את הניגונים, ומסרבת בלי בושה שוב ושוב כל שנה לטעום מהמח. מרוקאית מן המניין.
בימים אלה יצא לאור אלבומה של שרון רוטר. ניתן להשיגו אצלה במייל: sharonroter
רחלי איבנבוים, פעילה חברתית
אני ילדה קטנה בכסא אחד, בשולחן סדר ערוך וארוך.
לפני פרוס החג, בין המשימות הקטנות של ניעור בגדי הבובות והשריית אבני המשחק, התעקשתי ללמוד לקרוא בלשון הקודש בהגיה חסידית. הרי לא מתאים ששאלת הקושיות החגיגית תהיה שונה מההגיה הרווחת סביב השולחן.
אני מטעימה את הקושיות בברור ובקול, ומקבלת אל מול המאמץ כיס תפור עם אגוזים ממש כמו שמספר השיר. האגוזים ושקיק הבד מעסיקים אותי במשך מספר דקות בודדות. הידיים שלי, הן קטנות מידי בשביל זוג או פרט כשמדובר על יותר משני שקדים.
ואז מסתבר שלא רק השולחן ארוך אלא הלילה כולו, ההגדה ארוכה ודברי התורה והפילפולים גם הם ערוכים היטב.
הסבלנות הקטנה שלי תמה ואני רוצה לקום משולחן הסדר, להביא את אחת הבובות שניקיתי היטב. אבל אז, אבא שלי, שיושב בראש השולחן, עוצר את דברי ההגדה, מבקש ממני להמשיך ולשבת סביב השולחן בנימוס ולהקשיב. הרי כולם כאן עונים בהרחבה בשבילי, אלו התשובות לשאלות שהקשתי מוקדם יותר.
וכל שנה זה כך, וכל שנה אני מבטיחה לעצמי לזכור בשנה הבאה לשאול פחות קושיות כי התשובות עליהם לוקחות במשפחה שלנו, כמעט עד קריאת שמע של שחרית…
הסופרת רבקה גלאי
כשהאביב היה מנצח את הרוחות הזועפות של החורף והיקום היה מתעטף בפריחות משגעות, היינו, אחותי ואני, מחלקות בינינו את העבודות לפסח. שתינו היינו ילדות צעירות מאוד, אבל זה היה מובן מאליו שצריך לתת כתף ולעזור לאימא.
מדי שנה בחרתי (בין שאר המטלות), לנקות את הכיסים. הייתה לי סיבה מסתורית לבחירה הזו, ועד היום אחותי אינה יודעת למה התעקשתי על הכיסים.
באחד הארונות, בתא לתליית בגדים, היה תלוי מעיל עבה וכבד שהיה אולי מתאים לחורף אירופאי, אך בשום אופן לא התאים לאקלים האסייתי החם. וכך שכן לו המעיל הלא שימושי, ממתין לאוורור של חג האביב, שכן אז הוא זכה לחוש בקרני שמש חמימות ולראות את שמי התכלת הישראליים.
אל הכיסים של המעיל הזה הייתי נגשת באין רואים. ולמרות שניקיתי אותם גם בשנה שעברה ואיש לא הכניס פירור של חמץ לכיסיו הענקיים, בכל זאת שלחתי יד קטנה אל מעמקי אחד הכיסים ושלפתי משם את ה”תמונה”.
התמונה הייתה טמונה באפלת הכיס ואיש לא נגע בה מעולם. רק אני בערבי פסחים. התמונה הזו הייתה המזכרת היחידה שנותרה לאבי מן הימים שלפני “השריפה הגדולה”. מן התופת. מחייו הצעירים שלפני השואה.
בתמונה נראו זוג הורים צעירים מאוד. מאושרים. הם אחזו בידיה של פעוטה כבת שלוש לערך. לראשה של האם הייתה קשורה בחינניות מטפחת. דמות שברירית וענוגה. בעלה היה… אבי!
פניה המלאכיות של התינוקת הזכירו להפליא את אחותי, שעכשיו ניקתה במרץ את החלונות ולא נתנה דעתה אליי. אבי לא הזכיר מעולם את אשר חווה בימי השואה. הוא היה שתקן מטבעו. ואני, ילדה ממושמעת ומחונכת כמסורת בני הדור השני, למרות שהייתי ‘צברית’, לא העזתי לבקש הסברים מאבי.
אבל פעם אחת גיששתי בזהירות אצל אמי לפשר התמונה. היא פטרה אותי במשפט קצר וסתום: “לאביך הייתה אישה ותינוקת שנהרגו בשואה”.
אמרה ולא יספה.
המשפט הזה רק גירה את סקרנותי. מצאתי דרכים עוקפות לאסוף עוד פרטים. אחת הדודות הדברניות סיפקה לי את מבוקשי. וכך נודע לי כי אבי ומשפחתו הצעירה היו בדרכם אל היער, נסים בבהילות מפני הנאצים שהשתלטו על הסביבה. היה קשה להתחמק מעיני הנץ של הנאצים.
שם, בקצה היער, מול עיניו של אבי, ירו הגרמנים באשתו ובבתו הקטנה.
אותו לקחו לעבודות כפייה במחנה ברגן-בלזן כדי לנצל אותו ככוח צעיר ויעיל לעבודה. זה היה המשא הכבד על כתפיו של אבי. הערצתי אותו על כוח עמידתו ובעיקר על כך שלעולם לא בא בטרוניה עם הקב”ה. תמיד הודה בכל לב על הכול ולא ראה כמובן מאליו את העובדה שנשאר בחיים והצליח להקים משפחה.
אז עכשיו, אחרי שהתוודעתם לדמותו של אבי, תבינו מדוע התלהבתי בכל ליל סדר מחדש מתיאוריו על בואו של אליהו הנביא.
הוא היה מוזג, בדחילו ורחימו, את כוסו של אליהו. הוא היה בוחר לשם כך גביע הכי מהודר מבין הגביעים. והיה מתאר באוזנינו במוחשיות את הרגע הנכסף שבו הדלת תיפתח ואליהו פשוט יהיה כאן.
ולמרות שאבי לא היה דברן, ולא הכביר מילים על שום נושא, כאן היה מתעכב ועושה טקס שלם. אני התנדבתי תמיד לפתוח את הדלת (נראה לי שאחותי נרתעה מעט מן המפגש הישיר עם אליהו הנביא…).
הייתי קמה ממקומי, ובעיני עגל של ילדה תמימה, המעריצה את אביה ונותנת אימון מלא בדבריו, פותחת בלב הולם את הדלת. המילים “שפוך חמתך…” היו מחלחלות לתוכי ומעבירות בי צמרמורת. אחר כך הייתי מתיישבת במהירות במקומי ועוקבת אחרי מסעו של אליהו התשבי מהדלת עד לכוס. ותפילה הייתה בלבי לעתיד טוב לנו ולכל בית ישראל.
נעצתי עיניים בכוס, מוכנה להישבע שתכולת היין בגביע התמעטה. או אז הייתי לוחשת ביראה: “באמת חסר קצת יין”.
ואבי היה מהנהן בראשו. וזה רק היה מעצים את המעמד. מעמד בו אנו מכריזים כביכול שכשם שאנו מאמינים ביציאת מצריים, כך בטוחים אנו שיבוא אליהו ויבשר את בוא הגאולה הסופית.
כולנו הכרנו את הסיפור שהתהלך במשפחה, על סבתו של אבי שזכתה לגילוי אליהו אמיתי. כי כל העיירה ידעה לספר את הסיפור המופלא שקרה לה. כך שהמושג “אליהו” לא היה תיאורטי אצלנו. הוא היה שייך ממש למציאות האפשרית, הריאלית.
וכך, מדי חורף הייתי מחכה בכיליון עיניים לפרוץ האביב ולפריחת השקדייה.
זה קרה באחד הפסחים.
הייתי אולי בת אחת עשרה. השעה הייתה קרובה לחצות כשפתחתי את הדלת ב”שפוך חמתך”. הבית שלנו, כמו כל בתי הקריה, היה בית חד-קומתי. חצר קטנה הקיפה אותו. החצר נשקה לשביל שכל הבתים החד קומתיים נפתחו אליו.
פתחתי את הדלת, כשהרעד המוכר אופף אותי. ולפתע ראיתי אותו! יהודי בעל צורה, לבוש בקיטל לבן וזקנו הלבן משתפל על חזהו. הוא פסע מתונות מול עיני. הצטמררתי כולי ודי פחדתי. בדיוק כך חזיתי בעיני רוחי את מראהו של אליהו.
עמדתי נטועה על מפתן הבית וידיי רעדו. רק ברגע השני, כשנרגעתי קצת, קלטתי שבעצם זה הרב שכטר, השכן בעל הדרת הפנים, שגר במרחק שלושה בתים מאתנו.
הרב שכטר היה ‘ראש שבט’ ענק במושגים של הימים ההם. בניו ונכדיו אכלסו בתים רבים בקריה שלנו. מדי יום שישי בין ערביים היה מתמלא השביל בתהלוכה של נכדיו, שהיו באים לטעום ממאפה ידיה של סבתא שכטר.
כל הקריה הכירה אותו ואת נועם הליכותיו של הרב שכטר.
באותה שעת חצות היה מראהו כמלאך ה’ צבקות. מראה הלקוח היישר מתוך ה”הגדות”. בוודאי כל ילד מדמיין כך את דמותו של אליהו. המחזה הזה הרטיט את ליבי והשאיר בי זיכרונות בל יימחו מליל הסדר הנפלא בבית אבי.
מידי ליל שימורים, בית אבי חוזר אל חלומי… והשנה, כשאחד מצעירי הצאן פתח אצלנו את הדלת בליל הסדר, הייתה תפילה אחת בלבי: ריבונו של עולם, תן בנו הכוח להתגבר על כל המחלוקות שפשו בקרבנו ופלגו אותנו. כשם שנתת לדור אבותינו כוח לקום כעוף החול ולבנות דורות חדשים במקום הדורות שהפכו לאפר כבשנים, אז אנא, מלא אותנו בעוז נפש לגשר על הפערים ולהתאחד לקהילה אחת, אוהבת ותומכת טרם בוא יום ה’ הגדול והנורא.
כי זה כרגע הדבר הכי חשוב: אהבת חינם ואחדות גדולה. ואני מקווה שאליהו אכן יבקר את כולנו וירעיף שפע של פיוס ואחווה. כי כבר הורגלתי מילדותי שאליהו נאמן להעביר את בקשותיי עד כיסא הכבוד. ולא! זה לא דמיוני. כי בית אבי עומד עדיין שם…