אדוני היושב ראש, כנסת אפורה

 בקשה אחת מחברי הכנסת שנכנסו השבוע לתפקידם: תהיו אפורים. כמה שיותר אפורים. מקצועיים, מסורים, קשובים – ואפורים.

רק לפני שנתיים התקיים במשכן הכנסת טקס דומה מאוד, אבל היה בו משהו שלא היה השבוע במשכן הכנסת: זוהר. אבק כוכבים. כמה התרגשות הייתה אז סביב כוכב התקשורת יאיר לפיד, שנכנס לראשונה למשכן יחד עם גלריה שלמה של פרצופים חדשים.

וואו, אמרו כולם, הוא הביא איתו ג’ודוקא רוסי ודוקטור חילונית לתלמוד. איזו פוליטיקה חדשה. יחד איתו הגיע לכנסת בקדנציה הקודמת כוכב חדש לגמרי, הסטארט-אפיסט של הציונות הדתית, נפתלי בנט שמו. כמה סקרנות הוא עורר.

שלא לדבר על שמות כמו אלעזר שטרן המפורסם בסערות שידע לעורר עוד כשלבש מדים, או מרב מיכאלי (אני זוכר איך בטקס ההוא הכתבים הפוליטיים רדפו אחרי ליאור שליין בניסיון לחלץ ממנו בדיחות על הקריירה הפרלמנטרית החדשה), וגם סתיו שפיר ואיציק שמולי (טריים טריים, ישר מהמחאה החברתית הטרנדית ברוטשילד) ועוד ועוד.

חלק מהשמות האלה, בסך הכול שנתיים אחרי, כבר בכלל לא בכנסת, וחלקם – כבר נחשבים ותיקים ומנוסים.

הכנסת החדשה, בעזרת השם, תהיה יותר משעממת, וטוב שכך. כי עם כל היהירות הזאת, מה הפלא שלא הייתה סייעתא דשמיא לכנסת היוצאת? כל ה”רעננות” וכל ה”באנו לשנות כי רק אנחנו מבינים”, היו למעשה כיסוי להרבה חוסר ניסיון. ה”פוליטיקה חדשה” הייתה בעצם “אין לנו מושג איך עושים פוליטיקה”.

 השבוע כתב הרב יובל שרלו שאנחנו מתייחסים לפוליטיקה כמו חובבי ספורט: צופים במשחק ועוסקים בפרשנויות ובמתן עצות לאחרים, בלי לקשר את הדברים אל חיינו האמיתיים.

לדבריו, רובנו זקוקים לניעור רציני ביחס למה עיקר ומה טפל: “זהותה האנושית של מדינת ישראל לא תיקבע רק בכנסת, בחוקיה ובתקציביה. היא תיקבע גם ביכולת האנושית שלנו לאהוב ולחייך, לחיות חיים מוסריים ולשכנע אחרים ללכת בדרך זו. הזהות האנושית מוכרעת גם ביחס של הורים לילדים, במיעוט הצעקות והאלימות כלפיהם, ובהשקעת הזמן והרצון ההכרחיים לגידולם, בזוגיות המושקעת והפותחת פתחים גם לסיוע לאחרים – כל אלה משפיעים פעמים רבות הרבה יותר ממערכת פוליטית.

“זהותה היהודית של מדינת ישראל לא תיקבע רק בכנסת, בחוקיה ובתקציביה. היא תוכרע גם בשיעורי הדף היומי, בקירוב אנשים רבים לתורה ולמצוות, בציות לדברי הנביאים, בהידור פני זקן ובקימה מפני זקן, בחינוך המושקע, בריבוי מצוות, בצניעות ובקדושה, בתרבות ובאמנות המכוונים לטוב ולישר שבאדם ועוד ועוד. צריך לרדת מעמדת הצופה והפרשן, ולהתחיל לעבוד באמת.

“זה כמובן קשה יותר מאשר לנזוף בעיתונות, להתנכר ליריבים פוליטיים ולחשב חשבונות קואליציה. זה מחייב את עצמנו, את נפשנו, את מסירות הנפש שלנו. אך אלו השדות המקבילים לפוליטיקה המשפיעים על המציאות הישראלית, והם אלה שתלויים בנו”.

 אני לא יודע אם מותר לעבור ישר מציטוט של הרב שרלו לציטוט מתוך מגזין ‘פנאי פלוס’, אבל זה מה שאני הולך לעשות עכשיו. כי בהמשך לדברים שלו, אולי המציאות לא מתרחשת רק במדורי הפוליטיקה אלא דווקא במדורי הרכילות?

הכתבת מיכל טראוריג פרסמה תחת הכותרת “תחקיר מיוחד” דיווח על כל הסלבריטאים המתחזקים.

חשבתם ששולי רנד ואביתר בנאי הם השמות בסצנה הזאת? תתעדכנו.

מתברר שכוכבים רבים וחדשים בתעשיית הבידור הישראלית מתקרבים לתורה ולמצוות. מצחיק לדבר על יהודים שחוזרים אל כור מחצבתם כעל “טרנד”, הרי טרנד פירושו אופנה חולפת, אבל מצד שני, משמח לראות שמובילי דעת קהל, בפרט בקרב בני נוער וצעירים, הולכים והופכים את התדמית של היהדות לעדכנית ונכונה.

זה מתחיל ביובל שם טוב, הלוא הוא יובל המבולבל, שמציג גרסה חדשה ומאוד לא מבולבלת, וכך הוא מספר: “אני מתחזק, ועושה את זה לאט לאט כי אני מאמין שאם אדם עף גבוה מדי, בסוף הוא מתייאש. אני מחובר מאוד לחסידות חב”ד, שמדברים בה גם על העולם הזה וגם על העולם הבא. לקחתי על עצמי לאכול כשר, ליטול ידיים כל בוקר וגם להניח תפילין.

“עצם המחשבה על זה וההתכווננות עושות משהו. אני גם מדבר עם השם, מה שנקרא ‘התבודדות’. אני יותר מתחבר לאני העצמי שלי. אני הולך לשיעורים של הרב יובל אשרוב כל יום שלישי ואני יוצא משם כל פעם ואומר לעצמי ‘וואו’.

“החלטתי שמספטמבר, בעזרת השם, אני מפסיק לעבוד בשבת. אמנם בהופעות בשבת מרוויחים הרבה, אבל אני חושב שמי שרוצה לראות אותי יבוא גם בחמישי. בכסף של שבת אין ברכה”.

בכתבה מתראיין העיתונאי צבי יחזקאלי, פרשננו לענייני ערבים ויהודים, ומסביר שמדובר בתופעה רחבה אך שקטה. כלומר, אם הבנתי אותו נכון, בהחלט ייתכן שממש ברגעים אלה גם גרבוז מתחיל להניח תפילין, אבל עדיין מתבייש לגלות.

יחזקאלי אישית התלבט ארבע שנים עד ששם לבסוף כיפה, ובחר להמשיך ולעבוד במקום עבודתו הקודם. רק חוזר בתשובה יכול להיות חתום על שורה בסגנון כזה: “אני שבע שנים מתבודד שעה ביום, שומר שבת, שומר עיניים ושומר כשרות”.

הרשימה של המתקרבים שהולכים לשיעורי תורה ומתחילים לשמור מצוות כוללת גם ארבעה זוגות נשואים (יעל בר זוהר וגיא זוארץ, עדן הראל ועודד מנשה, ציון ברוך ויאנה יוסף, נינט טייב ויוסי מזרחי) וגם את הזמר קובי פרץ שקשור לרב שלום ארוש ואומר בכתבה “אדם בלי אמונה זה אדם חי-מת”.

שם נוסף (ואשכנזי!) הוא הזמר הפופולרי רמי קליינשטיין. מתברר שמי ששר את “מתנות קטנות” גילה לאחרונה את המתנה הטובה שיש לקב”ה בבית גנזיו, והחל לשמור שבת ולהניח תפילין.

האם התופעה הזאת, והשפעתה החינוכית על הפרהסיה הישראלית, לא יותר חשובה ומשמעותית מהתפקיד הבא שיקבלו סופה לנדבר ואופיר אקוניס?

מה אקריא בליל הסדר?

אנחנו נוהגים להתייחס לתנ”ך כאל “ספר הספרים”. אז הנה הגדרה מעניינת לליל הסדר: “סיפור הסיפורים”. כך מגדיר הרב ד”ר יונתן זקס, לשעבר הרב הראשי של בריטניה, את הלילה הזה שלפנינו.

אני לא מהדברנים הגדולים בליל הסדר (ההגדה מדברת מספיק, וגם הילדים, וגם השירים) אבל נדמה לי שהשנה אקריא בשולחן החג פסקה אחת מתוך ההגדה החדשה של הרב זקס שמזכירה לנו מה בעצם אנחנו עושים פה (נא לדמיין את הטקסט הבא עם קולות רקע של תינוק שבדיוק בוכה, רעש לעיסת מצות והגשה או פינוי כלים מהשולחן):

“בשנת 2000 הוזמנתי לטירת וינדזור, ביתם של מלכי אנגליה ומלכותיה והטירה העתיקה ביותר בעולם המשמשת למגורים ללא הפסקה. הוזמנתי לשם לשאת את הרצאת סנט ג’ורג’, הרצאה שנתית שנערכת בטירה בנוכחות הנשיא פיליפ. בהיותי היהודי הראשון המתכבד להרצות באירוע הזה, הקדשתי מחשבה רבה לדברים שאומר.

“חשבתי על היהודים באירופה, שבמשך מאות רבות נדחקו מארץ לארץ ללא זכויות, ללא כוח פוליטי וללא בית. מצאתי את עצמי גולש לאורך השנים, אל תקופה קדומה וכאובה בהיסטוריה הבריטית: עלילת הדם הראשונה בנוריץ’ בשנת 1144 , הטבח ביורק בשנת 1190 , וגירוש היהודים בידי המלך אדוארד הראשון בשנת 1290 .

“אירועים אלו יצרו דפוס שחזר ונשנה במאתיים השנים הבאות במדינה אחר מדינה באירופה. מה יכלו לומר אבותינו הרדופים והמיוסרים ההם, אילו יכלו לחזות שיום אחד יוזמן אחד מהם לביתו של המלך שגירש אותם לגלות? נזכרתי בפסוק מתהלים ‘ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש’ וגמרתי אומר להיות נאמן לדברים אלו.

“וכך אמרתי: אני מנסה להעלות בדעתי איזו הרגשה יש לאדם היורש מבנה כמו טירת וינדזור. לחיות במקום כזה, הרווי בכל כך הרבה היסטוריה, פירושו לרצות לדעת את ההיסטוריה הזאת – כיצד נוצר המבנה הזה ומדוע.

“לימוד ההיסטוריה הזאת איננו גילוי עובדות סתם. המבנה הזה יהיה ההיסטוריה שלי מפני שירשתי אותו. אני מקבל עליי מערכת של מחויבויות, יחסים מוסריים עם העבר ועם העתיד. הייתי נעשה חלק מההיסטוריה של הטירה ושל יורשיה. הייתי מבין שדור אחר דור של מלכי אנגליה ומלכותיה התאמצו לשמר את הטירה ולהעבירה ללא פגע לדורות הבאים.

“הם שמו את מבטחם באלה העתידים לבוא אחריהם והאמינו שגם הם יעשו כמותם. ועתה, משהגיעה הטירה לידי, עליי לקבל מחויבות כלפי המקום, להשתדל לשמור עליו עבור הדורות הבאים, להגן עליו. זהו פירושם של חיים בהקשר היסטורי.

“היהודים לא יהיו לעולם בעלים של מבנים כמו טירת וינדזור. לא זה סוג העם שלנו. אבל אנחנו בעליו של משהו שהודו אינו נופל מהודם של הבניינים האלה, והזמן קידש אותו עוד יותר משקידש אותם. הטירה היהודית אינה בנויה לבנים כי אם מילים. אבל גם היא נשמרה מאות שנים, נמסרה מדור לדור.

“גם אותה הרחיבו וביצרו תקופה אחר תקופה, נצרוה וקיימוה באהבה. כילד ידעתי שיום אחד אירש אותה מהוריי, כפי שהם ירשו אותה מהוריהם. אין זה מבנה, ובכל זאת זהו בית. יותר משהוא שייך לנו, אנחנו שייכים לו. מה שיש לנו איננו מבנה גשמי אלא משהו אחר – סיפור.

“סיפור על אבות אבותינו שהיו עבדים, ובעקבות רצף של אירועים נסיים זכו בחירותם. הם יצאו אז למסע של ארבעים שנה וחיפשו בית, ארץ מובטחת, מקום של חסד וצדק וחירות וכבוד. הם לא הפסיקו מעולם את מסעם, ואני חלק מהמסע הזה, חלק מהסיפור הזה, והוא מגדיר אותי.

“במהלך המסע, אנחנו היהודים מכניסים את הנוכחות האלוקית אל חיי היומיום, ליחסים שבין אדם לחברו, לקשר הנישואים, לבתים ולקהילות. זו אמונתנו. הפילוסוף אדמונד ברק אמר ששותפות היא לא שותפות בין החיים אלא שותפות בין החיים, בין המתים ובין העתידים להיוולד.

“אני חלק מהשותפות הזו, ואת מה שאני אומר כאן היום בטירת וינדזור אנחנו אומרים כל שנה מחדש בליל הסדר”.

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע