האם צריך לשלב את החוזרים בתשובה בקהילות החרדיות?

ארגון: איילת השחר.

מרואיין: הרב ישראל אדלר, מנהל פרוייקט ‘חברותא’.

ראש הארגון: הרב שלמה רענן.

קהל היעד: עזרה וסיוע לכל דורש בתחום היהדות.

בכמה מילים: ‘אילת השחר’ הוא מפעל חיים של אדם לא שגרתי בשם הרב שלמה רענן, שאת כל החשיבה שלו מכוון ל’איך אפשר להגיע לעוד ועוד אנשים, ועוד ועוד יהודים שאף אחד עדיין אל הגיע אליהם, כדי להביא להם טעימה מן היהדות”.

במסגרת הפעילות הזו הוקמו גרעינים קהילתיים בנס ציונה, ברמלה, בקרית טבעון, ביערה, ביפו, במודיעין, נשלחו למעלה מ-150 אנשים לאתרים שונים ברחבי הארץ, והוקמו עשרות בתי כנסת, ומניינים בקיבוצים וביישובים שונים.

אחד הפרויקטים המרכזיים של ‘אילת השחר’ הוא ‘מיזם חברותא’, במסגרתו לומדים 16 אלף אנשים ונשים, דתיים וחילוניים, יהדות בטלפון, בנושאים שונים, אחת לשבוע, בהתנדבות מלאה.

מה היתה הנקודה שהניעה אתכם לצאת לפעילותכם?

אנחנו מנסים להגיע למקומות שאף אחד עוד לא הגיע אליהם. יש אמירה שמלווה אותנו בשנים האחרונות: “אף אחד לא רחוק מידי”. הדבר שאולי הכי מבטא את זה, זו התפיסה של פריצת גבולות. אנחנו לא נכנעים לכל מחסום שיפריע לנו להגיע ליהודים בכל מקום.

זהו למעשה מהותו של פרויקט חברותא. המשמעות האמיתית שלו היא חיבור בין אנשים שנמצאים במקומות שונים לגמרי – הן מן הבחינה המנטלית, הן מן הבחינה הדתית והן מן הבחינה הגיאוגרפית.

כשיכול לשבת אברך בקרית ספר וללמוד משניות עם מנהל מפעל חילוני באילת, אתה בעצם שובר את כל הגבולות. אתה לא צריך לנייד מישהו לשם, אתה לא צריך להביא את היהודי מאילת לקרית ספר, אלא אתה מחבר את שניהם בטלפון.

האם הפעילות שלכם דתית או חברתית? כלומר, האם חיבור שלא יוביל לשמירת תורה ומצוות מהווה עבורכם כישלון?  

אני אראה הצלחה בכך, שהצלחתי ליצור היכרות, והצלחתי להכיר את העולם החרדי והדתי – דרך המגרש האישי. לא דרך סטריאוטיפים.

היו לי הרבה שיחות עם משתתפים מהצד החילוני, ושמעתי רשמים שונים, אבל דבר אחד היה משותף לכולם: הערכה שיש להם לחברותא החרדי שלהם. הערכה האישית לבן אדם. צניעות, חכמה, ענווה, וכו’.

כשאני שומע את זה, אני מבין שאפשרתי לבן אדם להכיר גם את הצד החרדי, ולהבין שהוא לא כזה מפחיד ומאיים.

כתוב: “ואהבת את ה’ אלוקיך” שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, וכמו שחזל אומרים ‘פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו’. מבחינתי זו פעילות דתית. אם הצלחתי לעשות את זה, ביצעתי מבחינתי את עבודתי.

האם עולים לכם לפעמים שאלות והרהורים בעקבות הפעילות? מה קורה כאשר אין לכם תשובה?

לא, ממש לא. אין בי ‘הרהורים’ כפי שאתה קורא לזה. בכלל, אנחנו לא מגיעים ממקום של ‘אנחנו יודעים הכל’. יש כאן בפירוש הצעה של לימוד משותף. בנוסף, מתנדבים שמגיעים לפרוייקט הם אנשים שגדלו והתחנכו במערכת החרדית ומגיעים שלמים עם עצמם.

אנחנו מחזיקים גם בהנחת יסוד שלא חייבים להיכנס לכל מגרש. זו לא זירת אגרוף. זהו לימוד משותף של תכנים יהודיים.

האם יש איזה סיפור שריגש אתכם באחרונה?

לפני זמן קצר השתתפתי בלוויה, בבית העלמין של קיבוץ בית השיטה.

לנפטר, חבר הקיבוץ, קוראים יצחק שרף ז”ל, וסביב קברו הטרי, עמדו כמאתיים חברים ובני משפחה. כולם בעלי חזות רחוקה מאוד מדת. בזה אחר זה ספדו לו בסגנון הקיבוצניקי הידוע. דיברו על אהבתו לאדם ולאדמה. על מסירותו לבני המשפחה. על הטיפול המסור שנתן לערוגות שבגינתו וחיבתו המיוחדת לשירה.

ואז, רגע אחרי שמזכיר הקיבוץ בקולו המחוספס  קונן על כך שבישראל אין חובה לתרום את אברי המת, ניגש אל הפודיום אברך עם זקן ארוך, חליפה שחורה ומגבעת ומול עיניהם התמהות של הסובבים פתח את פיו ואמר:

‘אני עומד עתה מול קברו של חבר יקר, ה’חברותא’ שלי. יצחק. האיש הייתה לי הזכות ללמוד איתו מידי שבוע, האיש לימד אותי מהו צימאון, ואיך ראוי להתאמץ כדי להבין ולדעת את האמת…

אומר בכנות, כאשר אמרו לי שהחברותא שלי יהיה בן קיבוץ בית השיטה, לא האמנתי שאמצא בו כזה רצון וכזו נכונות להתמסר בצורה יסודית ללימוד, בין בספר הכוזרי ובין בספרי הלכה ומוסר אחרים.

אכן, זהו פלא של ממש, יצחק שגדל וחי בקיבוץ בית השיטה, שבניו משקיעים את מיטב מרצם בעניני החומר, ותרומתם רבה לחיזוק הכלכלה והביטחון במדינה, אבל הוא בחר להשקיע בחלק הרוחני, ללמוד וככל האפשר גם לקיים.

מידי יום שלישי הייתי מתקשר אליו ללימוד המשותף שלנו. ביום שלישי האחרון בשל טרדות אישיות, לא התקשרתי אליו, למחרת כבר הרגשתי לא נעים, והנה אתמול בלילה קיבלתי את הבשורה שלעולם לא אוכל כבר להתנצל בפניו. והנה אני כאן מול מיטתו מתנצל על השיעור שהפסדנו.

הקשבתי להספד, והיתה לי צמרמורת. בכנות. איפה יכולת לחשוב על אברך מירושלים עם זקן מרשים, שיהיה חברו הטוב של קיבוצניק מ’בית השיטה’.

ישנה טענה שאתם, העוסקים בקרוב, מחזקים ומחזירים בתשובה, אבל כשהם שבים, אתם ‘זורקים’ אותם, כלומר לא משלבים אותם בקהילה. מה יש לכם לומר על זה?

אחת הסיבות העיקריות שעמדו מאחורי פרוייקט חברותא, היתה הטענה הזו.

היא מוצדקת לחלוטין, ואני מקבל אותה לגמרי. הרציונל שעומד מאחורי הטענה הזו, הוא שישנם רבנים שעוסקים בהחזרה בתשובה עד שהם יכולים לסמן וי ליד שמו של השב, ומכאן ואילך הסתיימה עבודתם…

אנחנו, במסגרת ‘חברותא’ מייצרים קשר אישי בין המתנדב ללומד. לכל אחד יש את החברותא שלו.

המתנדב לא מרצה ולא מחזיר בתשובה. מאידך אם הבן אדם בתהליך של חזרה בתשובה החברותא מלווה אותו באופן אישי. יש אברך בקרית ספר שלומד חברותא עם יהודי ממודיעין שבשלב מסויים חזר בתשובה. האברך ליווה אותו לאורך כל הדרך, וגם סידר לו מוסדות לימוד לילדיים בעיר. המטרה שלנו שיהיה קשר ארוך טווח, ולא סמינר אחד ‘זבנג וגמרנו’.

•

ארגון: אחינו

מרואיין: הרב שמעון וייס, מפעיליו המרכזיים של הארגון.

ראש הארגון: הרב דוד הופשטטר.

קהל היעד: סיוע לחוזרים בתשובה, ושילובם במוסדות.

בכמה מילים: הארגון שם לו למטרה לכוון חוזרים בתשובה למסגרות מתאימות.

מה הניע אתכם לצאת לפעולה?

תחילתו של הארגון, סידורם של צעירים מבתים תורניים שלמדו בחינוך העצמאי – בישיבות. עם הזמן החלנו לקבל גם חוזרים בתשובה צעירים, והחלטנו לסדר אותם גם כן במוסדות מתאימים, כמו ישיבת אור החיים לבעלי תשובה ועוד.

כדאי לזכור, בעבר נע גילם של החוזרים בתשובה, סביב שנות העשרים, אחרי צבא וכדומה. ב-15 השנים האחרונות יש כבר תנועה של חזרה בתשובה בגיל צעיר יותר. כך יש לא מעט נערים שמבקשים להתקרב ליהדות, לאחר שהשתתפו בשיעורים, בפעילויות, כבר בגיל 14.

הנערים שהגיעו בזרם בלתי פוסק הניעו אותנו להקים ישיבות, ובעצת הרב מיכל יהודה לפקוביץ זצ”ל, היו אלו מוסדות ששילבו לימודי חול עם לימוד קודש. בשנים האחרונות הקמנו ישיבות רבות, המעניקים לתלמידיהם לימודי קודש עם לימודי בגרות, ואנו גם מסייעים לישיבות שזקוקות לעזרה.

האם הפעילות שלכם דתית או חברתית? כלומר, האם חיבור שלא יוביל לשמירת תורה ומצוות מהווה עבורכם כישלון?  

הפעילות שלנו דתית. אנו מבקשים לעזור למי שחוזר בתשובה למצא את המסגרת הדתית המתאימה. ועם זאת, דרך ארץ כידוע קדמה לתורה. חשוב לנו שיהיו ‘בני אדם’. על פי רוב מי שכבר מגיע אלינו עושה זאת מבחירה, בעקבות התעניינות אמיתית בדת, כך שהבסיס לפעילות הוא אכן דתי.

המחקרים מוכיחים כי הכתות מצליחות למשוך על פי רוב חוזרים בתשובה. מדוע? חוסר הידע, מאפשר לשרלטנים לשלוט באנשים שמחפשים נקודת חיזוק ומפנה בחייהם.

הנקודה החשובה ביותר בעולם התשובה לדעתי היא, הכוונה נכונה. הישיבות שלנו אינן ישיבות רגילות. בישיבות מן הסוג המוכר לנו בעולם שלנו, כאשר נער מתקשה לימודית או חברתית, הוא חוזר להוריו, לאבא לאמא. אצלנו, הרבנים הם ההורים, החברים ואנחנו – האחים והאחיות. זו הסיבה שחשובה כל כך התאמה נכונה שתהווה בית רוחני לנערים.

האם עולים לכם לפעמים שאלות והרהורים בעקבות הפעילות? מה קורה כאשר אין לכם תשובה?

אנחנו מתעסקים פחות בתחום הזה של שאלות אמוניות. למדנו אמנם את הנושא, אך גם כאשר אני מופיע בפני חילונים אינני נבהל משאלה שאין לי עליה תשובה. אם אני לא יודע, יש אחרים שיודעים.

בכלל, היום יש פחות שאלות. אנשים חוזרים בתשובה – הם באים אליך מוכנים, הם רוצים את הדבר האמיתי, פחות ‘בלבולי מח’.

לא חייב להיות מענה להכל. על ידיעה ובחירה אומר הרמב”ם כידוע, שאין מענה. אני מבין שאי אפשר להשיג את השגת האלוקות. אני אדם גשמי.

באחד הימים מיהרתי לאוטובוס, כאשר אני רואה ליד התחנה אדם שמוכר מזכרות וכרזות יפות עם ברכות בחרוזים. מאחר שדברים מן הסוג הזה מושכים את לבי, ביקשתי מהאיש כרטיס ביקור, ועליתי לאוטובוס.

למחרת בבוקר, בישיבה בה אני מלמד, אני מבחין שהבחור אתו למדתי, גילי, מתאמץ לכתוב משהו. לשאלתי ענה כי לאמו שי יום הולדת והוא מבקש לכתוב לה ברכה. נזכרתי בפגישה החטופה מאתמול עם מוכר הברכות, והצעתי לגילי להתלוות אלי אל הסטודיו שלו, ולרכוש ממנו ברכה יפה לאמו.

הגענו למקום, ומתברר כי הבחור והאמן מכירם היטיב. הם ברכו אחד את השני לשלום, גילי רכש ברכה, וכשיצאנו אמר לי: “רבי שמעון, אספר לך מהיכן אני מכיר אותו. לאמן הזה היתה חנות פרחים, ואני עבדתי אצלו לפני מספר שנים.

“באחד הימים גבר עלי יצרי וגנבתי ממנו 400 שקלים. הסיפור נשכח ממני, וכעת עם המפגש אתו, אני מבקש להשיב את הגזלה”.

נסענו לכספומט קרוב, והשבנו לאיש את כספו. זו היא השגחה פרטית של הקב”ה שסייע לנער הטהור להשיב את הגזלה.

ישנה טענה שאתם, העוסקים בקרוב, מחזקים ומחזירים בתשובה, אבל כשהם שבים, אתם ‘זורקים’ אותם, כלומר לא משלבים אותם בקהילה. מה יש לכם לומר על זה?

ישנה מחלוקת גדולה בנקודה הזו: האם יש לשלב את החוזרים בתשובה בעולם החרדי או שיש לכוונם לקהילות נפרדות.

הרבי מביאלה והרבי מאמשינוב והרב אויערבך מתל אביב למשל, תומכים בקהלות נפרדות לבעלי תשובה. מצד שני קיימת גישה התומכת בשילובם בחברה החרדית. אין לי הכרעה בדבר הזה.

לטעמי התפקיד שלנו הוא להביא את מי שמבקש לשוב בתשובה לנקודת בחירה שידע מה עומד לפניו. אנחנו יודעים את הבעייתיות שביחס הציבור החרדי לחוזרים בתשובה, איננו מתכחשים לכך.

הצעדים הראשונים נעשים לרוב בישיבה של חוזרים בתשובה, בחממה, אבל בהמשך, המצב מורכב יותר. חשוב שהאיש ששב בתשובה ידע לקראת מה הוא הולך, בעיניים פקוחות.

חשוב לציין כי ניתן להבין את החברה החרדית שחוששת מהתערבות חיצונית, גם אם לא ניתן להצדיק את זה. מאידך אסור לשכוח כי האדם חזר בתשובה לקב”ה, הוא לא חזר בתשובה לחרדים.

נכון הוא, כי שמירתה של היהדות בצורה המירבית ביותר נמצאת אצל החרדים, וזו הסיבה שחלק מבעלי התשובה מבקשים להיות שם, אבל קהלות נפרדות זו בהחלט אופציה.

באתר ‘מעלה’ למשל, צוטט רבה של קרית ספר שמבקש מבעלי התשובה שלא להגיע לעיר, מאחר שהיחס אליהם שם אינו נכון ואינו ראוי. יש קהלות אחרות בהם קל יותר להשתלב, כמו חב”ד.

•

ארגון: חב”ד

מרואיין: הרב שגיא הר-שפר, שליח חב”ד ורב הקהלה בנס ציונה.

ראש הארגון: האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל.

קהל היעד: סיוע יהודי לכל יהודי.

בכמה מילים: לכל אחד מאלפי בתי חב”ד יש את האופי שלו, כך גם לבית שבנס ציונה. האוכלוסיה מאד משכילה, החתך הסוציו-אקונומי בעיר רחב מאד, ובתוך המרחב הזה פועל בית חב”ד המקומי. שיעורי תורה לכלל האוכלוסיה, חוגים, בית ספר בו לומדות כ-400 בנות, פעילויות סביב לוח השנה היהודי, ואפילו הפעלת בית תמחוי בשכונות המצוקה שבעיר.

מה היתה הנקודה שהניעה אתכם לצאת לפעילותכם?

הרבי מליובאוויטש זצ”ל שלח אותי לכאן. למדתי בחב”ד וברור היה לי ששאיפתי בחיים היא ‘שליחות’. ישנם סוגים שונים של שליחות בחב”ד, ואלי הגיעו מספר הצעות, חלקן מפתות מאד ברמה הכלכלית והמעמדית.

אחת מההצעות דיברה על רבנות עיר גדולה, אלא שבמכתב שהכנסתי לרבי, ובו כללתי את כל צדדי ההצעה [עד לרמה של קירבת המקוה לי ולרעייתי], סימן לי הרבי כי אחזור לארץ.

התשובה היתה ברורה, ואני חזרתי ללימודי הכולל בארץ הקודש, עד שהגיעה ההצעה, לשמש כשליח וכרב בנס ציונה, ולאחר התייעצות עם הרבי הגעתי לכאן.

האם הפעילות שלכם דתית או חברתית? כלומר, האם חיבור שלא יוביל לשמירת תורה ומצוות מהווה עבורכם כישלון?  

זו שאלה שאנחנו נותנים עליה את הדעת. ישנם חוגים שבהם, הבאת האדם להרצאה למשל, מבלי שהוא נשאר בהמשך בעולמה של היהדות – נחשב הדבר לכישלון.

כאשר אני מבקש מיהודי להניח תפילין, בפרט אם הוא אחד כזה שלא הניח בחייו, גם אם אחר כך הוא לא המשיך להרצאה, או לשמירת תורה ומצוות, נחשב הדבר אצלי ‘מאה אחוזי הצלחה’.

הרבי ציטט הרבה את הרמב”ם המפורסם הכותב ש”לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו… כאילו חציו זכאי וחציו חייב… עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות”. המצווה האחת הזו שהוא עשה היא מאה אחוז הצלחה שלי. לא 80 אחוז, ולא 90 אחוז, אלא 100 אחוז.

אני לא נתקלתי בדברים כאלה. אצל כל יהודי, לאחר שאתה קצת מגרד את ה’לכלוך’ מתגלית הנשמה שלו.

אגיד לך משהו: מאז צעירותי, כמו אצל צעירי חב”ד נוספים, אני עושה פעילות. אלא שהדור שלנו היום שונה לחלוטין מאז. הוא רדוד ממנו באופן משמעותי.

לפני כ-30 שנים, כאשר הייתי יוצא לרחובה של עיר להניח תפילין ליהודים, הייתי נתקל בשאלות קשות של מדע, אמונה, שואה, גיל העולם וכו’. היום כאשר אני מציע לאנשים להניח תפילין, מופיעה השאלה: מה יצא לי מזה?

הכפירה שהיתה לפני30-40 שנים כבר לא קיימת היום. אינני פוגש בשאלות שאי אפשר להתמודד עמן היום.

האם יש איזה סיפור שריגש אתכם באחרונה?

לפני 23 שנים הקמנו בנס ציונה שיעור ב’תניא’. בתחילה היו בין שבעה לתשעה אנשים בשיעור, ובסיומו היינו יורדים לרחוב כדי למצא אנשים שישלימו לנו מניין. אגב, בפעילות הזו, הייתי מבקש, מלבד קיום התפילה גם לגרום להם להיכנס לבית חב”ד ולהכיר את המקום.

באחד מחודשי הקייץ, ירדתי למטה כהרגלי, והבחנתי בבחור צעיר על אופנוע. היה זה שליח חנות הפיצה הבלתי כשרה שפתוחה היתה מתחת לביתי. הצעתי לו להיכנס ולהשלים מנין, והוא ענה להפתעתי כי הוא מסכים בתנאי שאלמד אותו לומר ‘קדיש’ על אביו שנפטר באותו שבוע.

כמובן ששמחתי להיענות לבקשתו, ובסיום התפילה הצעתי לו להגיע גם למחרת ולומר קדיש על אביו. היה זה יום חמישי, ובליל שבת, נשמע רעש מחוץ לבית הכנסת.

התברר כי הצעיר הגיע עם אופנועו, ועם הקסדה ביד נכנס ב’לכה דודי’ לבית הכנסת כדי לומר את הקדיש. מיד לאחר ‘מזמור שיר ליום השבת’ הוא קרא את הקדיש ויצא לדרכו. לא נשאר לערבית, ואנו מצידנו לא ביקשנו זאת ממנו.

מאז הגיע הבחור עוד מספר פעמים והיה לבן בית אצלנו. בהמשך למד בישיבה של חב”ד עד שהיום הוא חסיד חב”ד מן המנין ועוסק בקירוב בעצמו.

באחד הימים כאשר היה בניו יורק, יצא לשדרת קינגס וואי כדי להניח תפילין ליהודים, כאשר הוא מזהה לפתע את בעל הבית שלו מחנות הפיצה הבלתי כשרה. האיש הניח תפילין ובסיומה שאל אותו הבחור: האם אתה יודע מי אני? להפתעת בעל הפיצה ענה החסיד המזוקן: “אני עמיחי שעבד אצלך במשלוחים”.

ישנה טענה שאתם, העוסקים בקרוב, מחזקים ומחזירים בתשובה, אבל כשהם שבים, אתם ‘זורקים’ אותם, כלומר לא משלבים אותם בקהילה. מה יש לכם לומר על זה?

לא רק שזה לא נכון, אלא הבית שלי עצמי, מתנהל באופן הפוך לחלוטין. הבת שלי שילדה השבוע בן למזל טוב, נשואה לחסיד חב”ד שחזר בתשובה. לא היתה לנו כל בעייה שהבחור הינו ‘חוזר בתשובה’. להיפך לקחנו אותו בשתי ידיים.

החוזרים בתשובה לא פחות טובים מהבחורים שלנו שלמדו בישיבות. לפעמים הם גם יותר טובים.

בנס ציונה עובדי ‘הבית חב”ד’ הם אנשים שרובם ככולם לא נולדו בחב”ד. רובם גם לא היו כלל דתיים. ועם זאת הם עוסקים היום בקירוב, ובניהול כל המוסדות שלנו בעיר.

גם נושא העדתיות – ספרדי, אשכנזי – פחות רולוונטי אצלנו. לא בצד של הנותן ולא בצד של המשפיע. בעלי תשובה יתקבלו אצלנו כל מוסד, ובכלל ישנם כאלה המגיעים לרמות רוחניות שאני יכול רק להתקנא בהם.

•

ארגון: על”ם – עמותה לנוער במצבי סיכון.

מרואיין: הרב אבנר בן שושן, מנהל תחום עבודת רחוב בעמותת עלם במגזר החרדי.

ראש הארגון: הגברת נאוה ברק.

קהל היעד: סיוע לנערים במצוקה במגזר החרדי

בכמה מילים: פעילות נוער הממוקם על כל הרצף הסיכוני. לפני כשנה וחצי נולד פרוייקט שנקרא ‘בחזרה לקהלה’, ובו הותקנו ניידות של עבודת רחוב, הפועלות בתוך הערים החרדיות, עם הקהלה החרדית. הניידות יוצאות בשעות הלילה לאתרים בהם שוכנים בני הנוער – צוות גברים וצוות נשים בנפרד.

פעילי העמותה מביאים לנערים שתיה, אוכל, מנות חמות, מתוך אמונה כי חלק מרכזי במצבו של הנוער הוא חוסר החום והמגע האנושי. הפעילים משחקים עם הנערים משחקי קלפים, שש בש, וכו’, כאשר המטרה היא ליצור בעיניהם מודל של מבוגר משמעותי, מבוגר מיטיב.

מה הניע אתכם לצאת לפעולה?

אחרי מיפוי של מענים לנוער חרדי בסיכון שערכנו, זיהינו שיש מענים של מועדוני נוער, אבל ברמת ההפעלה, לא ברמת העבודה עם הנוער. כשנער מגיע למועדון הוא נדרש להתנהג לפי כללי המקום כמו סוג המוזיקה וההתנהגות הנדרשת. אנחנו לא מאמינים בזה.

אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לפגוש את הנער היכן שהוא נמצא. מאתנו נדרש להגיע לא מתוך עמדה שיפוטית אלא מעמדה שמקבלת ומכילה אותו כפי שהוא. כל העבודה שלנו היא דרך הנער עצמו. אם הוא או היא מבקשים להיכנס למוסד מסויים אנחנו מלווים אותו ועושים אתו את התהליך ביחד.

בימים אלה אנו מטפלים ב-700 בני נוער בסיכון.

הסטטיסטיקה האחרונה של הלמ”ס מדברת על 9000 נערים בסיכון בחברה החרדית, אולם המספרים לא מדוייקים, מאחר שהלמ”ס לוקחת בחשבון גם נערים שנמצאים בישיבות שלא מוכרים על ידי הישיבות.

אנחנו מאמינים שהמספר נע סביב 2000-3000 ויש לנו מטרה להגיע אל כולם. בינתיים אנחנו פועלים ב-7 רשויות מקומיות. ישנם ערים שעדיין לא נכנסנו אליהם כלל כמו בני ברק, חיפה, טבריה, רכסים ועוד. אנחנו שואפים להגיע אליהם גם כן.

האם הפעילות שלכם דתית או חברתית? כלומר, האם חיבור שלא יוביל לשמירת תורה ומצוות מהווה עבורכם כישלון?  

הפעילות שלנו היא חברתית. אנחנו מאמינים שלפני שהנער או הנערה החליטו לצאת מהקהילה, או להתנהג בהתנהגויות שאינן אופייניות לקהילה, קיימת בעייה עמוקה יותר,  והדת היתה רק טריגר, זרז שאתו הם עושים שימוש ליציאתם מן הקהלה.

הנוער שאנחנו פוגשים על פי רוב אינו מאובחן, ולא קיבל מענה ברמת אגף הרווחה, גם כאשר ישנם בעיות קשות כמו פגיעות מיניות, למשל. זו הסיבה שלטעמנו, ראשית כל הנער צריך לקבל את המענה על הדברים הבסיסיים. משם הוא יוכל לעשות את הצעד לעולם הדתי, ואנחנו כמובן נהיה מאחוריו כדי לעזור לו. ועם זאת אנחנו לא ניקח אותו לשם.

האם יש איזה סיפור שריגש אתכם באחרונה?

את אחת מהנערות ממרכז הארץ פגשה הניידת שלנו בתל-אביב. למרבה התדהמה מתברר כי הענרה ישנה כבר שבוע מחוץ לבית, בחדרי מדרגות של בניינים.

כשניסינו להבין מה ארע, הסבירה לנו הבחורה כי אביה מעיר לה מזה תקופה על הבגדים שהיא לובשת, ובאחד הימים כשאמר לה: “או שתשני את החצאית או שתעופי מהבית” היא העדיפה לעזוב את הבית.

הנערה, לא רוצה לעזוב את הדת, אבל היא לא יכלה להמשיך בחיכוכים עם אביה. דאגנו לה למקום לינה חרדי בירושלים. בהמשך הכנסנו אותה לבקשתה, למוסד חרדי, פתוח ומתון יותר מזה שהיא למדה בו עד כה, והיום היא כבר נמאת במקום אחר לגמרי. היא עובדת ולומדת, ובגיל 19.5 היא כבר מדברת על חתונה.

מה לדעתך גורם למספר העצום של נערי רחוב בחברה החרדית?

התשובה אינה חד גונית. ישנם כמה סיבות ולא ניתן לבודד אחתן מהן. ומכל מקום אין ספק שישנם מספר פרמטרים עליהם יש לתת את הדעת.

הקהלה שלנו לא מדברת שונות. היא לא מכילה שונות.

עשיו בא ליצחק אביו ואמר לו “הברכה לך אחת אבי”? כל אחד צריך לקבל את הברכה שלו, וברחוב החרדי אנחנו עדיין לא מפנימים את ההכרה הזו –  שאין ברכה אחת לכולם. כל אחד צריך לקבל את הברכה שלו. משעה שנבין את זה נהיה במקום אחר.

יש נערים ונערות שתרבות ‘הישיבה’ וה’סמינר’ מתאימים להם. אבל יש כאלו שלא. אם נהיה שם ונרצה להבין אותם, ולהתאים להם את היהדות, לא את ההלכה, בצורה שהם התחברו אליה, הבעיה, כך אני מאמין תצומצם באופן משמעותי.