מחר יוענק בטקס מיוחד ‘פרס ישראל’ לעשרה אישים, שבהישגיהם השפיעו ועיצבו את פניה של המדינה. פרס אחד, יוצא דופן, ינתן לפרופסור שמא יהודה פרידמן בגין הישגיו בחקר התלמוד.
בנימוקי השופטים, נכתב: “תרומתו של פרופ’ פרידמן לחקר התלמוד מרשימה בהיקפה וביסודיותה, ומחקריו משתרעים כמעט על כל תחום מתחומי המחקר התלמודי. מתוך טיפול פילולוגי קפדני, מדוקדק ומעמיק הגיע פרידמן לתובנות חדשות בחקר הספרות התלמודית”.
אלא שהשורות התמימות הללו מחפות על עובדה שעשויה לעורר תמיהות בהקשר לבחירת הפרופסור המסוים הזה. בעיתון ‘הארץ’ עלה העיתונאי יאיר אטינגר על העובדה כי עד עתה ניתן הפרס על חקר התלמוד שבע פעמים בלבד. מתוכם זכו ארבע פעמים בוגרי בית המדרש של התנועה הקונסרבטיבית במנהטן.
מלבד יהודה פרידמן זכו גם הרבנים פרופ’ חיים זלמן דימיטרובסקי (זכה בתשנ”ד-1994), אברהם גולדברג (2000) ודוד הלבני (2008) כולם כאמור בוגרי הסמינר היהודי התיאולוגי (JTS), השוכן במנהטן .
חקר תלמוד מול לומדס
עד כאן הדיווח האינפורמטיבי. מכאן ואילך לא נותר אלא להעלות השערות, תמיהות ואולי גם הסברים.
האם העובדה כי לשיאה של ההכרה הפורמלית למצויינות בישראל – כלומר פרס ישראל, בספר היהודי הנלמד ביותר אולי היום, מגיעים רק אנשים מבית מדרש שחרת על דגלו את הניתוק מן המסורת האורטודוקסית אי שם במאה ה- 19?
ראשיתה של התנועה הקונסרבטיבית הוא בבתי המדרש לרבנים בברסלאו שבגרמניה ובפדובה שבאיטליה. מדוע קמה התנועה? בשנת 1885 נערך כנס היסוד של התנועה הרפורמית במה שכונה ועידת פיטסברג. הרפורמה ביהדות שהחלה כבר עם תחילת המאה ה- 19 בריב ההיכל המפורסם בהמבורג לא היתה ממוסדת עד לכינוס בפיטסבורג שבארה”ב שאז נקבעו כלליה של התנועה כמו קבלת המצוות המוסריות בלבד בחוקי התורה, וכן אי קבלת מצוות הנוגעות לארץ ישראל ומצוות שאינן מתיישבות עם התרבות המודרנית.. חלקים מן הקבוצה הזו, שמרנים יותר, שלא היו מרוצים מהתוצאה, בחרו להתפלג ולהקים את התנועה הקונסרבטיבית.
עקרונותיה של התנועה הקונסרבטיבית פשוטים למדי: על ההלכה להשתנות בהתאם לרוח הזמן, אם כי לא באורח קיצוני כמו שדוגלים הרפורמים.
ישראל מנתקת עצמה
מבית המדרש של התנועה הזו זכו ארבעה חוקרים בפרס שכל כולו יצירה דתית, תורנית. כיצד ניתן לתפוס זאת? איך ארע שגדולי התורה האורתודוקסים, לא הצליחו להגיע, מבחינת הממסד הישראלי, לפסגת המצויינות המחקרית, לאולימפוס השמור לטובים ביותר בתחום?
האם דווקא פרידמן הוא האיש האולטימטיבי הראוי לזכות בפרס על פריצת דרך תלמודית? האם כל אחד מראשי הישיבות, לאו דווקא הגדולים ביותר, לא הגיעו להישגים כבירים יותר? האם ישראל לא מאותתת בהעלאתה על נס את בוגריו של בית המדרש הקונסרבטיבי, כי בית המדרש בישיבת חברון, פוניבז’, עטרת ישראל, ותפרח, חשובים פחות? ושמא אינם חשובים כלל?
בהענקת הפרס לאנשים כמו פרופ’ פרידמן וחבריו מהקונסרבטיביזם מנתקת ישראל את עצמה מהפלח היחידי שחוקר ברצינות את דיסציפלינת התלמוד, מבחורי הישיבות שצמחו להיות גדולי תורה, מחברי ספרים, ומרביצי תורה לאלפי תלמידים שלא חדלים מלנסות להתוות פריצת דרך חדשה בסוגיות העתיקות.