ארקדי דוכין הנעים לאורחי הקוקטייל החגיגי לאחר השבעת הכנסת עם ׳מי אוהב אותך יותר ממני׳, אבל השיר שאולי התאים מעט יותר לאווירה הוא מלנכולי על הגג.
היין זרם בשפע, והאורחים נשנשו אגוזים בכייף. אך על אף הטקס היפה, ושירי האהבה – האוויר עמד במקום. לא היה דחוס ולא היה מנחוס. כן היה קצת לעוס. הנה נפגשים שוב, כאשר טעם הלעיסות מן הפעם הקודמת מורגש.
עוד לפני שהגיע הנשיא ריבלין לרחבה העליונה של הכנסת, ניכר חוסר העניין של חלק מן הנבחרים.
ריבלין, אפשר יהיה לכנותו אולי צנע-נשיא, נידון לטקסים ששונמכו (מי לא זוכר את טקס ההשבעה הצנוע בשיא ימי מלחמת צוק איתן). הוא לווה פנימה על ידי יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין ושאר המכובדים, אך בקהל שקיבל אותו לא נכחו כל חברי הכנסת.
הגיעו בעיקר החדשים. שאר הנבחרים שוטטו ברחבי המשכן, התארגנו בלשכותיהם.
מתוך אלה שעלו למעלה לאוויר הפתוח, תפסה עיני את חברי הכנסת זאב אלקין, איילת שקד, דני דנון, חיליק בר וניסן סלומיאנסקי.
הח״כים החדשים התייצבו כולם עם בני משפחותיהם הנרגשים, אבל הוותיקים לא. כאשר האירוע מתרחש תוך שנתיים בלבד, מפלס ההתרגשות יורד.
•
האחרון שהגיע לרחבה היה יו״ר האופוזיציה, ח״כ יצחק הרצוג. מלווה באשתו מיכל ניגש הרצוג לשורה הראשונה ללחוץ את ידו של יו״ר ועדת הבחירות השופט סלים ג׳ובראן.
מיד התייצב ברקע, בתווך בין שני האישים, הח״כ הצעיר החדש אורן חזן. הוא ישב בסמוך וזינק לתוך הפריים.
כן, אני מודעת לכך שכולם כבר שמעו עליו. אין אדם במדינת ישראל שלא יודע על הח״כ החדש ומעלליו.
ומה אני חושבת עליו? בינתיים כלום. לירן חולצה אפורה. הח״כ הצעיר צץ בכל מקום, ונכנס לכל פריים.
הנה הוא בשיאה של שיחה ערה בין יו״ר האופוזיציה לבין השופט. לאיפה שלא הפנתי את העיניים שלי בכנסת, החל כבר מיום א׳ (כשקפצתי לכנסת לקבל את ההזמנה לטקס) – חזן צץ מולי. חביב, פטפטן ונמרץ.
מה היה לו לתרום לשיחת הנימוסין בין אקס מועמד מוביל ליו״ר ועדת הבחירות? אין לדעת. אבל ליתר בטחון, הוא שם.
•
האווירה המוזרה, עגמומית המשיכה ללוות את היום. יאיר לפיד נאלץ להיעדר מן הצילום המסורתי של ראשי הסיעות, כי מיהר לענייניו האישיים. סידור התמונה התעכב קמעה, כיוון שכמעט ושכחו את נפתלי בנט.
זה קורה לו יותר מדי בזמן האחרון. התחושה הזו שמישהו שוכח אותו או עומד לשכוח אותו.
הצלחתי להגניב כמה מילים עם בכירים בשתי המפלגות הגדולות. בכיר אחד מפה, בכיר אחד משם. ועל אף התהום הפעורה בין הליכוד לעבודה בכל נושא ונושא, יש דבר אחד שעליו הם מסכימים בשלב הנוכחי – אין שיח בין הצדדים וגם אין מקום לשיח.
נכון להיום (ואני מוכנה להתחייב רק על היום), העבודה לא בדרך פנימה.
עוד מן השיחות מסדרון מאתמול: חברות כנסת מן האופוזיציה מודאגות מן הצפוי. הן רואות את הקואליציה, שתורכב משלוש מפלגות דתיות (על גווניהן) וחוששות לתחום השוויון המגדרי.
חברי כנסת ושרים אומרים תמיד שהם נבחרו על ידי ציבור מסוים, אך ייצגו את כל העם. אבל זה כמעט אף פעם לא נכון.
•
והיו עוד עניינים בלתי חגיגיים בעליל: מיד בתום הטקסים יצאה הודעה מועדת הכספים על כינוס ראשון (ליום ד׳, 1 באפריל) של ועדת הכספים הזמנית בראשות ניסן סלומיאנסקי. שאף אחד לא ישכח בתום הטקס, שיש תקציב מדינה להעביר.
הכנסת נכנסת לפעולה אחרי מערכת בחירות סוערת מאוד ומיד תוך זמן קצר צריכים הנבחרים להעביר את תקציב המדינה.
אוי, אוי איזה גיצים יעופו שם בוועדת הכספים.
שתי סיעות ממלאות את תפקידי ״הילד החדש שהגיע לכיתה״ – כולנו של כחלון והרשימה המשותפת. בעוד המשותפת נכנסו מיד לתפקיד המיועד להם, מגזריים, מנוכרים, נוכחים במשכן, אך ליבם חצוי, ב׳כולנו׳ אמורים לקפוץ במידי, מן החיים האזרחיים לתוך משרות בקואליציה.
ככל שהתרשמתי מדובר, גם הפעם – ממש כמו עם ׳יש עתיד׳ – בקבוצה של אנשים איכותיים, עם כוונות טובות וחריצות. לא מחפשי ג׳ובים, או אנשים שנקלעו לכנסת במקרה.
מנגד, הציפיות מהם בשמיים. משה כחלון מבקש תיקים, תפקידים וועדות, לשם תחילת טיפול מידי ביוקר המחיה, אך הוא אינו קוסם. אינו סופרמן. הוא איש אחד המוקף בתשעה חברי כנסת לא מנוסים. הוא קצין שיוצא לקרב עם טוראים.
איך העסק הזה יתנהל, אחרי שהם ישיגו את כל מה שישיגו במו״מ? כחלון לא יוכל להיות אחראי על כל אחד מהם כל הזמן, בכל ועדה ובכל ישיבה. התחושה שלי: החבר׳ה של הליכוד יאכלו אותם חיים, אפילו בלי מלח.
•
והיו עוד סממנים קודרים: נאום ראש הממשלה. נתניהו אמר שדלתו פתוחה בפני כולם, ושבכוונתו להקים ממשלה ״שמשימתה הראשונה תהיה לאחות את הקרעים. זו היא משימה שמאחדת את כולנו ואני בראשם״.
אמר – ותוך פחות משעתיים, אירח בביתו את הזמר עמיר בניון, מי שהקדיש את אחד משיריו האחרונים ל״אחמד״ כלשהו, במקרה השם הנפוץ ביותר במגזר הערבי. בניון כתב שאחמד ״היום מתון וחייכן, מחר אעוף לשמיים/ אשלח לגיהנום איזה יהודי או שניים”.
יש אנשים בימין שלא מפריע להם הטקסטים הללו. את זה כבר הבנתי. יש אנשים שלא רואים בבניון מחרחר שנאה. אך אם בשאר העם יש מספיק אנשים הרואים בו זמר בעייתי, הכיצד הזמנתו להיות זמר הכבוד של הליכוד מסתדרת עם ה״משימה הראשונה של איחוי הקרעים״?
עושה רושם שהמשימה הראשונה של ראש הממשלה היא ליבוי הריבים, הפלגים והמתיחויות.