לא ביקשתי עזרה בקניות. מה בסך הכול רציתי? עזרה בפינוי השולחן

בשנתי הראשונה בישיבה נמניתי על תלמידי ישיבת רוז’ין-סדיגורה בבני ברק. בראש הישיבה עמד אז האדמו”ר מאשלג-חזון איש, כשלימינו כיהן פאר המשגיח והמשפיע, הרה”ח רבי ישעיהו משה צלר זצ”ל.

כלי גדוש בחסידות, מוסר וחינוך מבית היוצר של כור ההיתוך הסדיגוראי היה המשגיח הרב צלר, ושיחות המוסר והחיזוק שנשא בהיכל הישיבה, למרות שחלפו יותר משלושה עשורים מאז – עדיין מהדהדות במוחי.

תלמידי הישיבה – חלקם היו מתושבי העיר וחלקם משאר ערי ויישובי הארץ. הבחורים תושבי העיר לנו בביתם, בעוד שתושבי החוץ התגוררו בתנאי פנימייה בישיבה.

פעם בחודש היו נוסעים הבחורים ל’שבת כיבוד הורים’ בביתם. היה זה המשגיח שהטביע את המושג ‘שבת כיבוד הורים’, תוך שהוא מוחה על השימוש במטבעות הלשון ‘שבת חופשית’ או ‘שבת חופשה’, כי ‘בעולם הזה אין חופש’ – הטעים.

בהגיע יום שישי בו הבחורים היו נוסעים לביתם, מיד לאחר תפילת שחרית ובטרם היו מתנקזים לחדריהם לארוז את מטלטליהם, היה המשגיח נושא ‘שיחת חיזוק’, תוך שהוא מעמיק בפרשת השבוע, נושא ונותן, מקשה ומתרץ, ומצייד את התלמידים במנחה להוריהם שיישאו בשולחן השבת.

בסיום שיחתו היה אומר: “השבת הזו היא ‘שבת כיבוד הורים’. ישנה מצוות עשה מעשרת הדברות שבמשך כל החודש אין באפשרותכם לקיים והיא מצוות ‘כיבוד אב ואם’, השבת הזו מוענקת לכם בכדי שתהיה לכם הזדמנות לקיים את המצווה ואל תחמיצו את ההזדמנות”.

וכך, מידי חודש בחודשו, עם סיום ‘שיחת החיזוק’ לקראת היציאה לשבת, הקפיד המשגיח לשנן באוזני הבחורים את ייעוד השבת בביתם.

•

“חיתנתי כבר חמישה ילדים ברוך ה’, ואני עדיין מרגיש צעיר לימים”, קראתי את המונולוג עם כתב ידו הצפוף והקריא, מדף הנייר שנפלט מהפקס במשרדי.

מדובר באדם שעדיין עובד קשה, פרנסתו מצויה וכוחו במותניו. חמישה ילדים הוביל לחופה וזוכה להשתעשע עם נכדים רבים. איש רחב-לב שדאג ודואג לרווחת ילדיו, כלותיו ונכדיו. מידי שבת בשבתו דואג לארח את אחד מילדיו על משפחתו המורחבת, בטוב וברוחב לב – ובמוצאי השבת, בעת  היפרדם מעליו, דואג לציידם במזון וממון, מתנת ידו הרחבה והמלאה.

בהגיע חג הפסח יוצא הוא ל’מלחמת עולם’ בכדי שכל חמשת ילדיו יסבו עמו לשולחן הסדר. שבועות על שבועות עושים הוא ורעייתו את ההכנות, הקניות, הבישולים, ניקיון הבית וכל הסידורים הטכניים, על מנת לקבל את משפחתו הענפה בכבוד ובאירוח מלכים.

“אבל”, הוא כותב לי בתחושת מרירות. “הם חושבים שאני חדרן בבית מלון ושוכחים שאני אביהם אוהבם, הם חוזרים לבית ילדותם ולמיטתם ונכנסים לדמות הילד עד הסוף”, ממשיל לי במרירות.

“לא ביקשתי כסף, לא ביקשתי עזרה בקניות, מה בסך הכול רציתי? מעט עזרה בפינוי השולחן, הדחת כלים, והתחשבות מינימלית.. שלא תחשוב, הם ילדים טובים”, מטעים לי במכתבו בטרם אסיק שנפל לידי כנופיית נוכלים.

“מעט הערכה, זה מה שאני מצפה”, ואני חש את לחלוחית הדמעה מעל כתב ידו העגול. “ומה אתה חושב? שאם הייתי מקבל בקבוק יין טוב או זר פרחים הייתי כועס?”

•

בשיחת טלפון הבטחתי לאיש שאעלה את תוכן מכתבו. חשבתי ביחד עמו שהדברים ראויים לדיון, ובפרט בערב התקדש החג בו מקפידים כל בית ישראל ליישב יחדיו.

בנים ובנות, חתנים וכלות, חג הפסח שיתקדש עלינו מחר מעניק לכולנו הזדמנות לקיים מצוות עשה של ‘כיבוד אב ואם’. אין לנו את זה כל יום וכל השנה.

כן, בדיוק כמו שהמשגיח הרב ישעיהו משה צלר היה ‘מרביץ’ ומשנן בתלמיד הישיבה, רגע לפני הגיעם לבית הוריהם.

• הטור מתפרסם בקו עיתונות