חינוך אינו עונש, הוא אהבה

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה-

מסורת החינוך מדור לדור שמורה.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה-

לכל אחד הדרך והשיטה הראויה.

האחד חכם,

על תלמודו שוקד, לעצמו בונה את המתחם.

גידולו קל, מול היצר – בעוז נלחם.

אחיו רשע,

ייצרו מושלו, מוליכו בדרך הקשה.

חייו כשדה קוצים, חולשת הטומאה על הקדושה.

רעהו תם,

בליבו אין זדון, אינו מערר על הנחתם.

לא חקר ודרש, אפילו לא טעם.

והרביעי אינו יודע לשאול,

מהי התכלית, היכן גן העדן ומהו השאול.

מן הדעת ומן התבונה – הוא נישול.

ואת האם, ואתה האב –

את המחנכת, ואתה הרב.

מולכם עומד הילד, בלי סימון ותו

המצח חלק, אין רציעה באוזן ואין מלקות בגב.

רק הוא ואתם, והקל העומד ממעל – נורא ונשגב.

ארבעה בנים, שלושה שותפים, שני הורים ונשמה אחת

אולי הילד חכם ואולי רשע מושחת,

אולי הוא תם ואולי מקושיות ושאלות הוא חת.

אך טוהר הנפש והנשמה לעולם אינו נפחת.

כולם ראויים לחינוך – הרשע כחכם,

כולם לאהבה צמאים – זו הנפש שבתוכם.

אתה כעת עומד ממעל, אתה המורם,

אך אנא אל תשכח, גם אתה היית ילד-

אחד מארבעה לבד, מול כולם.

 ובהגיע עת חינוך, ובהגיע עת מלקות.

ברגע האמת – כשאת הנפש מוכרחים לנקות.

כשהיד כבר מורמת, כשהנזיפה על הלשון עומדת

כשהילד את הראש מרכין ואת חומרת המעשה הוא מבין.

רק לרגע תעצור, ודבר אחד תזכור-

כנגד ארבעה בנים זו דרך, ולא תוצאה

למכה לא תהיה ערך – כשהיא מכוונת לבן ולא למוצאה.

חינוך אינו עונש, הוא אהבה.

גם אתה היית ילד – אחד מארבעה.