התקופה הזו – ערב פסח, היא שעתם הגדולה של מומחי הכשרות למיניהם.
אם בכל השנה הם מגלים בקיאות מופלאה בכל המתרחש במשחטות, במפעלים, ובגופי הכשרויות השונים, הרי בערב פסח הם מגלים מומחיות של ממש.
כשרות פלונית היא בסדר, אבל בפסח אי-אפשר לסמוך עליהם. אלמוני הוא ‘חזק’, אבל בפסח יש לנו את החומרות שלנו. אלו, לא ‘שווים’ גם כל השנה. יש שם בעיות בכשרות, בלי סוף.
ואלו? יותר גרועים מ’רבנות’.
והמומחים הללו, בפסח, אבל גם בכל השנה, מזמינים רק שאלה אחת, די בוטה צריך לומר: מאיפה אתם יודעים? מה אתם מבינים בכשרות למען השם? מאיפה אתם יודעים משהו על שחיטה, ניקור, ורכיבים של מוצרים?
אין לכם – חייבים פעם אחת להניח זאת על השולחן – כל מושג. כלום.
אתם מצטטים את אבא שלכם, שחוזר על דברי גיסו, שמדקלם בעיניים עצומות את דברי רב השכונה שלו, שגם כן לא ראה בחייו קרביים של עוף מבפנים.
כשרויות מסוימות מוחזקות למחמירות ומקפידות במיוחד, רק שלקהל הצרכני אין כל מושג מהנעשה שם.
•
קודם לכתיבת הטור שוחחתי עם אחד המומחים הגדולים בכשרות, העובד באופן עצמאי, וזה סיפר כי אותה כשרות ‘מהודרת’ שותפה בעסקי המזון עליהם היא מפקחת כשרותית, מה שמוביל ל’העלמת עין’, ולהיתרי ‘הפסד מרובה’ בלא מעט מקרים.
האם הבשר טרף? בוודאי שלא, אך מכאן ועד למוניטין המחמיר שגוף הכשרות צבר לעצמו רחוקה הדרך.
רב חשוב, מוכר, פוסק לבני עדתו ולא מהסס לפסול כשרויות ללא ניד עפעף. על מוצרים המפוקחים בכשרויות ‘מהדרין’ מסוימות, הוא מכריע כי שימוש בהם מצריך להגעיל את הכלים שבאו אתם במגע.
רק שהרב הזה הינו אחד מרבני כשרות ‘מהדרין’ אחרת.
איך הוא פוסק הלכות כאשר הוא מצוי בניגוד אינטרסים כה מובהק? האם הוא בכלל מסוגל לחרוץ דין, כשאת המשכורת (הגבוהה) שלו, הוא מקבל מגוף כשרות אחר?
“אנשים לא מבינים בכשרות, אלא בחומרות”, סח לי מומחה הכשרות אותו ראיינתי. “גוף כשרות מהמובילים במשק, מחמיר בהלכות שאין בהם כל צורך ובכך הוא גורם לקלקולים גדולים, להפסד ממון, ולעיוות ההלכה”.
מישהו מהצרכנים יודע את זה? מי בכלל בקיא בהלכות כשרות, בפרקטיקה שלה?
תחום הכשרות הוא אולי השדה שסובל יותר מכל מסטריאוטיפים ודעות קדומות. אילו ידעו האנשים מה היא באמת ההיררכיה של גופי הכשרות הם היו מופתעים, רק שאין להם כל מושג, הסביר לי האיש.
חוסר הידע מוליד גם מוטציות התנהגותיות ילדותיות חסרות כל היגיון: “אני את ההכשר הזה לא אוכל בבית. בחוץ אני אוכל”, נוהגים לומר לא מעט חרדים בקול מלומד נוטף צדקנות.
כלומר, בחוץ הותרה הרצועה, אפשר להשתולל. בבית מקפידים, או כפי שאמר משה מנדלסון ‘היה יהודי בביתך ואדם בצאתך’.
איך מגיעים אנשים לתובנות נבובות כאלו? ההכשר טוב רק במסעדה, באולם, בחוץ?
•
לחוקי הכשרות יש כללים ועקרונות ברורים. ככלל ניתן לסמוך על כל יהודי הגון שמעיד שהמוצר כשר, וכפי שנאמר ‘עד אחד נאמן באיסורים’, שכן אילו נידרש לשני עדים ‘לא יהיה לך אדם אוכל אצל חברו’ כפי שכתבו הראשונים.
רק מה? לא תמיד ‘העד’ משום מה, נאמן על כלל הציבור. ואת זה מישהו מוכרח לבדוק: למה הוא לא נאמן? מדוע הוא הופך לנאמן בכל עניין אחר, ורק בכשרות הוא לפתע מאבד נאמנות? האם חוסר הנאמנות שלו אצל הצרכנים נובע מהבנתם בתחום – מה שעל פי רוב לא קיים – או מפרדיגמות אליהם הורגלו מבני משפחתם, מהקהילה, מהחברה הקרובה?
מקופלת בפסח. ג.ג. ידידי, אברך מן העיר… חג שמח.
הרב המקומי, דרש שוב השנה בשבת הגדול ‘לחדול מן צריכת המותרות ומיני המתיקה הכשרים לפסח’, והזכיר, בקול נוסטלגי כפי שטרחת לציין, כי ‘אמותינו הצדקניות, הסתפקו בתפוחי האדמה, במרק של פסח, ומאום לא יתרחש אם נתאפק שבוע ימים ולא נאכל שוקולד שוויצרי עדין”.
ובכן, מה אומר לך, שתמסור לרבך כי אמותינו הצדקניות לא אכלו חטיפים ומיני מתיקה גם לפני פסח מפני שאת כספן העדיפו להוציא על לחם ושמן? או שמפעלי ענק יהודיים בעלי חותמת כשרות מהודרת היו עד לפני עשרות שנים בודדות אוטופיה שאיש לא חלם שאי פעם תתממש?
וכבר אפנה אותך לדברי בעל ‘שולחן ערוך הרב’, סימן רמב, הטורח להזכיר כי מצווה ‘לשמוח בחג בדברים נוספים’.
מה הם דברים נוספים? נדמה ש’מקופלת’ של עלית, או שלגון משובח של ‘ריאו’ הכשרים לפסח למהדרין, בהחלט עונים על הקריטריון.
אמור לרב, אפוא, כי אין לסנטימנטליות כל מקור בהלכה, ומאכלים ערבים, כל עוד עונים על כללי הכשרות המוכרים בהחלט מותרים, ואפילו רצויים.