יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תשע"ד.
אזרחי ישראל אפופים באבל וביגון, אווירה של עצב ושכול נמהלת עם שגרת החיים. סיימתי יום עבודה עמוס בסביבות השעה 22:30 ויצאתי ממשרדי בירושלים לכיוון ביתי שבביתר עילית.
בדרך, אני מקבל שיחת טלפון ממתנדב איחוד הצלה, שאחד מבני משפחתו נהרג בפעולה צבאית בלבנון. המתנדב תיאר את השתלשלות האירועים שהובילו לרציחתו בדם קר בידי מחבלי חיזבאללה, ותיאר עד כמה הם מתמודדים עם האובדן למרות שחלפו כבר שנים רבות.
השיחה הסתיימה בברכת "שלא תדעו עוד צער".
פניתי ימינה לכביש 375 המוביל לביתר עילית, אותו הכביש מכונה גם 'עוקף חוסן'. בעודי מסיים את העלייה התלולה, אני מבחין לפתע בשובל אש מתעופף באוויר. השובל הזה זכור לי היטב. לפני עשרה חודשים נסעתי בכביש הסמוך, ליד צומת אל חאדר, וראיתי שובל שכזה עף באוויר.
התעשתי מיד והבנתי שמדובר בבקבוק תבערה.
ברגע הזה, אין זמן למחשבות מיותרות. אין זמן לחשוב על נפגעי פעולות האיבה שנגדעו בדמי ימיהם. אין זמן לחשוב על התינוק ואביו שנרצחו בעקבות אבן שנזרקה לעבר רכבם. המחשבה היחידה שעולה בראש זה קודם כל: ריבונו של עולם, אבא שבשמיים - הצילני נא והשאר אותי בחיים למען אשתי וילדיי.
בעשירית השנייה, אני מביט לעבר הצוק שממנו נזרק בקבוק התבערה. בחנתי, האם הם רואים אותי או לא. בראש הצוק לא עמד אף אחד, זריקת הבקת"בים היתה מעבר לצוק.
ברחתי מהמקום במהירות האפשרית. תוך כדי נסיעה נזרקו סביבי ארבעה בקבוקי תבערה נוספים, שהתפוצצו בסמוך מאוד אליי. ברוך ה' לא נפגעתי ולא נגרם נזק.
הגעתי לביתי בשלום, אך עם הבנה עמוקה ומוחשית של אווירת היום הזה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שסתם כך ביום אחד נגדעו חייהם בגלל רוצחים שפלים תאבי דם - יהי זכרם ברוך, ובלע המוות מעל כל פנים, אמן.
