‘כמה דפים’! על מערכת היחסים המשפטית בין הלקוחות לבנקים

פתיחת חשבון בנק וקבלת שירותים בנקאיים שונים, מביאים את הלקוח לחתום על מסמכים רבים ושונים על פי דרישת הבנק. לא רבים הם הקוראים כל מילה במסמכים אלה, מעטים עוד יותר מבינים את כל הכתוב בהם. התחושה הרווחת אצל מרבית הלקוחות היא כי הבנקים פועלים לטובתם בלבד מבלי לראות לנגד עיניהם את הלקוח וצרכיו.

מערכת היחסים בין הבנקים ללקוחות היא מורכבת יותר, מעבר למישור החוזי גרידא, שכן הוראות דינים שונים מטילות על הבנק חיובים שונים ביחס ולטובת לקוחותיהם, והוראות הפסיקה יצרו חובות אמון בין הבנק ללקוחותיו, כאשר הבנקים נדרשים לפעול, בכל הקשור לניהול כספי הלקוח, בדרך המיטבית ללקוח וללא שיקול של רווחי הבנק.

כך לדוגמא נפסק בע”א 122/84 מנצור נ’ מדינת ישראל:

“הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, ‘הנאמנות הכפולה’, העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות.

בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו“.

אלא, כפי שפסק בית המשפט, לחובה זו של הבנק קיימים גבולות וסייגים. הבנק פועל למטרות רווח, ולפיכך יהא זה מובן כי הבנק לא יוכל להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר. ישנם תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. כך הדבר, למשל, לעניין שיעורי עמלות או ריביות. אם אלו תהיינה נמוכות מדי, הבנק יימנע מלהציע את שירותיו. שיעורי העמלות והריביות אמורים להיות מוסדרים על ידי שוק בנקים תחרותי, היצע וביקוש, ובמקום בו זה נכשל, על ידי פיקוח ורגולציה – ולא על ידי הטלת חובת אמון מוגזמת, שתשתק את פעילות הבנקים. על כן, האינטרס של הלקוח לשלם פחות, אינו גובר על אינטרס הבנק להשיא רווח.

החוק לא הטיל חובה על הבנקים ליתן אשראי ללקוחותיהם. מתן האשראי כפוף לשיקול דעת הבנק, אשר שוקל ובוחן, בין היתר, את המטרה למענה נלקח האשראי, את סכום האשראי המבוקש, את הביטחונות המוצעים, ואת יכולתו הכלכלית של מבקש האשראי להשיבו לבנק בצירוף רווחי הבנק. לבנק קיים שיקול דעת עסקי לגיטימי, באם להעניק אשראי אם לאו. שוק אשראי מפותח מאפשר ללקוחות לבחון את הצעותיהם של נותני אשראי שונים, כאשר לעיתים שיקול עסקי של נותן אשראי אחד, יכול להיות שונה אצל אחר.

אלא שיחד עם השיקול העסקי, גם בעת מתן האשראי קיימות לבנקים חובות מסוימות כלפי לקוחותיהם. כך למשל על פי הוראות בנק ישראל למערכת הבנקאות, קודם למתן האשראי חייב הבנק לערוך ניתוח מתועד של צרכי האשראי של הלקוח  וקביעת מסגרת אשראי מוסכמת, כאשר חריגה ממנה תיעשה רק בנסיבות ייחודיות המפורטות בהוראה.

קיימת גם תחילתה של מגמה בפסיקה, של הרחבת חובות האמון של הבנק ללקוח, גם בעת מתן האשראי. זוהי מגמה מבורכת, אשר מביאה לידי ביטוי את ההבנה כי קיימים פערי מידע וכוחות בין הבנקים ללקוחות, בתחום לא פשוט זה של אשראי והלוואות. במקרים רבים האשראי נדרש דווקא בעת מצוקה כלכלית או תזרימית של הלקוח, בפרט מול הבנק נותן האשראי. יהא זה ראוי להרחיב את חובות האמון של הבנקים בעת מתן אשראי, על מנת שלא ינצלו את מצוקתו של הלקוח אך ורק לצרכיהם.

הכותב עוה”ד ארז בן-דוד ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות’, מתמחה בתחום דיני המקרקעין, עסקאות תמ”א 38 ובתחום המסחרי-אזרחי.