הרגע בו גיליתי את המיוחד בנו כמגזר

איני מתכוון להספיד את אבא, גם אילולי עומדים היינו בעיצומו של חודש ניסן. אף לולי בקשתו המפורשת, לא איש דברים אנוכי.

רק רציתי לכתוב מילות תודה והערכה לאנשים מופלאים שנחשפו בגדולתם – ואיני יכול להימנע משורה קצרה וחדה כתער.

הרגעים הראשונים היו הלם מוחלט. יצאתי מביתי אל עבר בית הכנסת בו התפלל אבא, שם התמוטט לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת,  בהבנה כי ייתכן ואספיק להגיע בטרם יפונה אל בית החולים.

כשפתחתי את הדלת והצצתי לרגע, המחזה היה קשה מנשוא. מה שהתגלה בפני היה ברור, אבל הראש סירב להבין, הלב מיאן לקבל.

איני יודע היכן ובמי להתחיל, אבל באותו ערב חוויתי וחשתי בכל רגע את ייחודינו כעם ואת המיוחד בנו כמגזר.

רגעים לאחר הגיעי ל’זירה’ כבר היו סביבי חברים – מ’חרדים עובדים’ ומ’אנ”ש’. ראשית, הם היו שם. בנוסף הם תמכו וסייעו. מי בבקבוק מים ומי בעצה וסיוע בהתנהלות מול הביורוקרטיה מחד, ומול תהליכי הקבורה מאידך.

המלאכים של הצלה שניסו להלחם מול מלאך המוות ללא לאות, והחברים מארגוני חסד אחרים שפשוט התייצבו כל אחד בתורו.

חבר מארגון אחד הגיע ברכב מותאם אל חבר אחר, המתנדב בארגון שמספק כיסאות, כדי שכאשר נשוב הביתה מהלוויה – יהיה לנו על מה לשבת.

אנשים אנונימיים הגיעו והניחו ציוד בפתח הבית, מבלי שאי מי פנה אליהם בכלל. כל זה לא כולל חברים אישיים שזנחו את כל עיסוקיהם ו’נדבקו’ עד אחר ההלוויה כדי לעזור.

מישהו נתקל פעם באירוע ש’הפקתו’ מהרגע להרגע, כאשר מדובר בלא מעט אנשי מקצוע וציוד מקצועי יקר – עובר ללא עלות?

לא פעם התחשק לי לשלוף מצלמה ולתעד את גודל פועלם. אולם החשש ניקר שהתיעוד רק יעורר דיון – שמסקנתו הכתובה מראש תהיה: ‘הם עוזרים כי זה מצטלם טוב’.

•

גם כשנפרדו מאבא מחוץ לבית הכנסת וגם במהלך ה’שבעה’, הרחיבו אנשים לספר על אבא ז”ל. שמענו אנקדוטות וסיפורים שהיו חדשים עבורנו. אבל את אורח חייו הכרנו גם הכרנו.

ההגדרות על ‘עניו’ ו’שפל בעיניו’ היו זרות לי. התחברתי יותר להגדרה של הגרש”א שטרן: ‘עבד נאמן’. כזה היה אבא בכל צומת אליה הגיע בחייו.

“טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה” – זה משפט ששמעתי ממנו כל אימת שיצא לנו לשוחח על איזו מצווה או תפילה או כל דבר טוב. כשעושים משהו – עושים אותו. זה היה המוטו של אבא ועל פיו התנהלו חייו.

כך היה כנער בטורונטו וכך היה כשהגיע לישראל, ללמוד בישיבה. כך במקום עבודתו וכך במקומות בהם התנדב.

כך גם התנהלו חייו בצל רבו הגדול הגרי”ש אונגר זצ”ל ולהבדיל בין חיים לחיים גם אצל הגרי”מ אלטמן.

אבא מעולם לא הסתיר את מעשיו בתחושת ענוותנות ולא עבד על מידותיו להשפיל עצמו. הוא עשה את שהאמין כי יש לעשות, על הצד הטוב ביותר. לדבר על מה שעשה? זה כבר לא חלק מהעשייה ולכן לא שמעו ממנו. לא כי ביקש להיות ענוותן.

•

על כורחו ניצב אבא, כמה פעמים בחייו, מתוקף תפקדיו, בלב צמתים שהיו מוקדי חיכוך בוערים בלהבות תמירות. ה’לעשות’ מעולם לא דרש להביע דעה, לכן גם לא התערב, לא בקול ולא בלחש.

גם בשנה האחרונה, כששוחח עמי על נושא בו עמדו גורמים משני צידי המתרס – ואבא היה זה שפנה לשוחח עמי על כך – לא הצלחתי, חרף ניסיונותיי, להבין מה דעתו בעניין ועבור מי מהצדדים הוא מבקש את עצתי.

כך היה בצמתים ציבוריים וכך גם בחוויות אישיות. אבא ויתר וסלח, בפה ובלב כאחד. גם זאת לא עשה כדי להצטנע. זו היתה אמונתו ודרך חייו.

את כל זה אני כותב כי הגם שהרבה מן הנאמר והמסופר במהלך ימי ה’שבעה’ ילווה אותי עוד רבות בשנים, אבל משפט אחד שנאמר על ידי אחד מן הצדיקים שטרח ממרחק רב ועלה אל ביתנו נחרט עמוק עמוק בהוויה.

“ביקשוני לדבר אך סירבתי”, אמר. “לא כי אין לי מה לומר, רק אילו הייתי אומר את שרציתי לומר, מחצית מבני העיר לא היו מבינים אותי והשאר היו רוגמים אותי באבנים. ר’ חיים לא נסתלק בעוונותיו, הוא הסתלק מאיתנו בשל עוונותיהם של אחרים…”

אפשר תמיד למצוא 1001 סיבות מדוע הצד השני ‘לא בסדר’ – ו’אני’ רק משיב לו. אבל זה לא ימנע מאש המחלוקת לשרוף ולכלות דווקא את אלו שאנו זקוקים להם יותר מכל.

• שי קאהן הוא מנהל הפיתוח וההפקה של חרדים 10