העורך שקרא להחרים מצביעים – התנצל • סוף טור במחשבה תחילה?

 עיתוני סוף השבוע הקדישו עמודים רבים, והרבה דמעות, לתיאור האסון הנורא בו נספו בשריפה שבעת ילדי משפחת ששון ז”ל בביתם שבברוקלין.

אחד העיתונים ‘עף’ על עצמו כשהקדיש את השער לתיאור הראיון עם האבא, הרב גבריאל ששון, כראיון ‘בלעדי’ (“מונולוג מרטיט ורווי דמעות – בלעדי”). בפעם הבאה ראוי להם לעורכי ‘יום ליום’ להצטנע קצת, שכן האבא העניק ראיונות לכל עיתונאי שהתייצב בפניו.

יתד נאמן הגיש אף הוא ראיון עם האבא (“ואני עקדתי שבעה מזבחות”), כשהוא נזהר שלא להכתיר את הראיון ‘בלעדי’.

אבל, גם כאן מישהו הגזים לא מעט, כשתיאר כיצד האב השכול התלהב כששמע שמדברים איתו מיתד נאמן, ואיך שיבח את העיתון ואמר שישמח להעניק ראיון לעיתון של בני תורה. בואו בלילה, נדבר בהרחבה, אמר להם.

“הוא הפתיע אותנו באומרו כי מאז ומקדם הוא מוקיר ומעריך את ‘יתד נאמן’, ואת גדולי הדור המנווטים את דרכו, ולכן הוא מבקש שנסור אליו בשעת ליל מאוחרת, לאחר צאת אחרון המנחמים, ואז יוכל לשבת עמנו בהשקט במשך זמן רב”.

המודיע לא ניסה להציג דבר.

“שבעת ילדי משפחת ששון ז”ל שנספו בדליקה האיומה בליל שבת שעברה בביתם בפלטבוש, הובאו למנוחות בירושלים – משה מיכאל צורן ישב אצל האב הרב גבריאל ששון שיחי’ בניחום אבלים וראה כיצד להב אש הופך ליקוד אמונה”.

היה לנחם, ורשם רשמים.

משפחה בחר להציג רשמים שכתבה כתבת העיתון שרה בוזגלו מברוקלין. זה לא הפריע להם להציג את הכותרת, כאילו יש להם ראיון…

“ילדיי, איפה אתם? אליען, רבקה, דוד, יהושע, משה, שרה ויעקב, לאן הלכתם? ר’ גבריאל ששון האב שיכל שבעה מילדיו בשריפה מבכה: הם היו הילדים הכי טובים בעולם…עשיתי כמיטב יכולתי…אנא מכם, אנא תאהבו את ילדיכם. תאהבו אותם חזק…”

כך נהג גם בקהילה. כתב העיתון יעקב מן הלך לנחם, רשם בפנקסו רשמים – ותיעד. למרות זאת, בעמוד השער של המגזין הוצגה הכתבה כ…ראיון.

“ר’ גבריאל ששון שכל את שבעת ילדיו בטרגדיית השריפה בפלטבוש: ‘איך אשב בליל הסדר בלי הילדים?” – הוא שואל, בראיון דומע ורווי אמונה.

הפנימו: הליכה לנחם ותיעוד דברים אותם אומר היושב ‘שבעה’ עדיין אינם ראיון. נקודה.

ועוד דבר קטן: האסון קרה בשכונת מידווד. לא פלטבוש. למרות שיש מי שחוזרים על הטעות שוב ושוב ושוב.

 את אחד הסיפורים היותר מרתקים שקראתי בעיתונות סוף השבוע מצאתי בפינה ‘ליבא בעי’ של העיתונאי צבי יעקובזון.

“הגיע אברך צעיר והתעקש להיכנס עם חבר שלו. זה כמובן לא מקובל ואסור על פי חוק כי אינו גידם ולא עיוור. אני אישרתי לו, אבל משקיפה מטעם הבית-היהודי התנגדה בכל תוקף. משראה שכך, נטש את הקלפי. הרגשתי שיש דברים בגו, ורצתי אחריו.

תגיד, שאלתי אותו, התכוננת להצביע ‘גימל’?

כן, ענה לי.

ויש לך בעיה להכניס את הפתק במו ידיך?

הוא הביט בי בחצי-חיוך ואמר: ניחשת נכון. מסתבר שאביו ביקש ממנו שלא להצביע כלל ובשום אופן לא ‘גימל’, אולם חזקה עליו מצוות וברכת מרן ‘רב-חיים’ ומרן הגראי”ל, ולפיכך הנה טצדקי שמישהו אחר יכניס את האות למעטפה, לא הוא.

החזרתיו לחדר והצעתי שילד קטון יכנס עמו.

לכך הסכימו כל החברים.

 שבוע לאחר שיעץ לארגוני הצדקה שלא להעניק חסד למי שלא הצביעו למפלגות החרדיות, מתנצל השבוע עורך בקהילה, אברהם דב גרינבוים, בטורו השבועי.

“ובכל זאת, הדברים הקשים התפרשו לא נכון. אני מבקש את סליחת כל מי שחש עצו נפגע מהם. הארתי נקודה שהייתה חשובה בעיניי, ויתכן ששגיתי בהצגתה. והוא רחום –יכפר”.

הווי אומר, סוף טור – במחשבה תחילה.

לא חייבים לכתוב ואחר-כך לחטוף ‘מלמעלה’ הוראה – תתנצל…

 כתבת השטח האהובה עלי ביותר השבוע, לא תאמינו, היא הכתבה של שמואל גרינוולד: כך נוצר ‘רבע עוף’.

בדרך כלל אני לא ממש אוהדת של כתבות פרסומיות, והכתבה הזו יחצנית לגמרי (לשארית ישראל, לשם מגיעים בסופו של יום האפרוחים הצהבהבים הגדלים לכדי תרנגולת לשחיטה).

אבל את הכתבה הזו, קשה שלא לאהוב.

התיאור הכל-כך חי של התהליך, פשוט שואב אליו את הקורא.

“הגעתי הנה בשעה מוקדמת של בוקר… לאחר תפילת שחרית כוותיקין בקרבת הכניסה לקיבוץ ‘מענית’ שבשרון.. הרעש היחיד הנשמע כאן עתה הוא ציוץ הציפורים…

‘איננו נוטלים סיכונים מיותרים’ נאמר לי, ‘כניסה לשטח התפעול מחייבת מקלחת והחלפת בגדים’… גם הרכב יתבקש לעבור מקלחת צוננת על הבוקר.

ראשיתו של התהליך, כאמור, בלול, שם מטילות התרנגולות את שללן העצום על גבי מסוע משוכלל לא פחות. הוא שאוסף אותן, שוקל וחותם כל אחת מהן… משם הן מועברות באופן אוטומטי אל תבניות האיסוף… מאז יציאתן לאוויר העולם ועד להגעתן הנה תחלופנה עליהן לא יותר מעשרים וארבע שעות”.

זהו רק התיאור המקדים. צריך לקרוא את הכתבה כולה כדי להישאב.

 אם צריך להכתיר את הכתבה הפוליטית הטובה ביותר של השבוע, הרי היא כתבתו של אבי רוזן בעיתון יום ליום.

בכתבה, שקדמה לה עבודה יסודית, הוא מציג את כל חברי הכנסת שלא נכנסו אל רשימת מפלגתם הפעם. על כל אחד מהם הוא מציין האם יש בכך כדי להפריע לציבור החרדי – או להפך, מוטב שכך.

ליאור אדרי  – צנח לבית המחוקקים הישר מבד”צ בית יוסף. פרישתו של יו”ר ש”ס הרב אריה דרעי הכניסה את אדרי לכנסת… קיבל היתר עבודה נוסף והוא ממשיך לעבוד בבד”ץ בית יוסף, את משכורתו מהכנסת הוא מעביר למשפחות נזקקות… בתום שלושה חודשים, הזיכרון היחיד שאותו יישא אדרי הוא תעודת חכ”ל…”

אמנון כהן – נציג העדה הבוכרית בתנועת ש”ס הודיע מרצונו על פרישה ביום שבו התכנסה מועצת חכמי התורה. מסיים 16 שנות פעילות פרלמנטרית.

הרב ניסים זאב – אחד מחברי הכנסת הבולטים במשכן הכנסת. “הוא היה פותח את הבניין ונועל אותו”, אומר אחד מאנשי משמר הכנסת…

אברהם מיכאלי  – נציג העדה הגרוזינית, נחשב לאחד מחברי הכנסת הפעילים והחרוצים.

יעקב אשר – הגיע לכנסת מראשות עיריית בני-ברק, בהוראת מורו ורבו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרון לייב שטיינמן שליט”א. מהר מאד התברר שאשר הוא מטאור פוליטי. נאומיו במליאה היו שנונים במיוחד.

לא נצטער במיוחד על הליכתו של שאול מופז (מבין מובילי השוויון בנטל ולא דמות אהודה על המגזר החרדי).

ישראל חסון, יובל צלנר, זבולון כלפה (הודיע כי הוא קורא לתמוך ביחד ועבר לעבוד למען אלי ישי, מאוחר יותר חזר בו לאחר שאלי אוחנה פרש מהרשימה).

אבי וורצמן (ביהדות החרדית לא בדיוק מוזילים דמעה. וורצמן היה סגן שר חינוך סקטוריאלי ודאג בעיקר לציבור הדתי לאומי).

שולי מועלם (התמחתה בחקיקה שפגעה ברבנות הראשית לישראל), אורית סטרוק (בנט לא מצטער על כך שהיא לא נבחרה).

יצחק אהרונוביץ (ייזכר בציבור החרדי בשל ביקורו אצל גאב”ד העדה החרדית. בשיחה בין השניים דיבר אהרונוביץ ביידיש, שפה שלמד בצעירותו בחיידר בצפת).

שמעון אוחיון (לא זכה לסיקור תקשורתי), לאון לטינצקי, אלכס מילר, פאינה קירשנבאום (האשה החזקה ביותר בישראל ביתנו), דוד רותם (איש מבין חברי הכנסת החרדים אינו מצטער לרגע על פרישתו), יאיר שמיר (הוביל בשנה האחרונה את התקציב וההיערכות לשנת השמיטה והעניק כוח רב בידי הרבנות הראשית).

לימור לבנת (הציבור החרדי לא הפסיד, רבים מחברי הכנסת מתקשים לציין תרומה משמעותית של לבנת למגזר החרדי), משה פייגלין (בליכוד לא אהבו את האיש).

עפו אגבאריה, מוחמדברכה, חנא סויד, אבראהים צרצור, עמרם מצנע, דוד צור, מאיר שטרית (חברי הכנסת החרדים מברכים על כך ששטרית לא יכהן כחבר כנסת. הוא היה ידוע כאחד מחברי הכנסת העוינים למגזר החרדי).

אבישי ברוורמן (רבים מבין חברי הכנסת מצטערים), ראלב מג’אלדה, משה מזרחי, עדי קול, רינה פרנקל, שמעון סולומון, דב ליפמן (איש מאזרחי ישראל לא יוזיל דמעה), רות קלדרון, פנינה תמנו שטה, יפעת קריב וניצן הורוביץ.