מערכת הבחירות האחרונה העלתה על פני השטח מתחים פנימיים, שכבר מזמן רצינו לחשוב כי נרפאו. האווירה הציבורית אפופה רוח של קיטוב ופילוג, ויש מי שמנסים ללבות את האש ולהקצין את ההתבטאויות.
שוב נשמעים הדיבורים שאולי אנחנו בעצם אוסף של שבטים נבדלים ולא עם אחד.
בימים כאלה טוב לחזור אל לפיד האחדות שהניף הרבי מליובאוויטש בימים מתוחים לא פחות. הרבי החל את הנהגתו כאשר המתחים בין חלקי העם היו בשיאם. מטעני הכעס בין הציבורים היו גדולים ונפיצים. רבים חשבו שאין שום דרך לגשר על הפערים.
הרבי הציע נקודת מבט שונה. לא להביט אל החיצוניות אלא אל הפנימיות.
הדימוי החיצוני אכן יוצר פער שלכאורה קשה לאחותו. זה איש אקדמיה וזה פועל פשוט. זה תלמיד חכם וזה תינוק שנשבה. זה מעדות המזרח וזה מעדות אשכנז. זה עשיר וזה עני. זה מאמין וזה מצהיר על היותו אתאיסט.
אבל אם נקלף את השכבות החיצוניות נגלה נקודה פנימית המחברת את כולנו.
התגייסות מרגשת
הרבי לימד לראות את הנשמה שבכל יהודי. גם מי שחזותו החיצונית קשוחה ודוקרנית, הוא רך ועדין בתוך-תוכו. גם מי שבז לכל עניין של אמונה הוא מאמין בתוך ליבו. גם מי שנראֶה אדם רע-מעללים יש בו נשמה אלוקית, חלק א-לוה ממעל.
הנקודה הפנימית הזאת היא האמת שלנו, לא המעטה החיצוני.
כל השיח הפלגני שהתפרץ עכשיו אינו משקף את מי שהננו באמת. הגל העכור הזה יחלוף, ובמהרה יתברר כי המאחד רב מהמפריד.
דוגמה לכך יכולנו לראות בסיפור המרגש שאירע בשבוע שעבר, כאשר קרוב למאה איש נענו לקריאה ברשת החברתית להשלים מניין לקשיש הממתין ליד קבר אשתו. היו שם צעירים ומבוגרים, דתיים ולא-דתיים, אשכנזים וספרדים. זו מהותו האמיתית של העם היהודי.
את המבט הפנימי הזה צריך לטפח ולהפנים. אל לנו להיגרר אחר השיח המתלהם והבוטה. אנחנו עם אחד, שיש בו אוצרות של אהבה וטוב לב, נתינה ועזרה לזולת. היהלום הפנימי מתכסה לפעמים אבק, אבל מתחת לאבק מסתתר היהלום הבוהק.
יום שמחה והודיה
ביום שלישי הקרוב נציין את י”א בניסן, היום שבו ירדה לעולם נשמתו הקדושה של הרבי, לפני מאה ושלוש-עשרה שנים. זה יום זכאי, יום שמחה והתעוררות, יום הודיה לקב”ה. זה יום שבו ראוי לכל אחד ואחד לעורר את הזיכרון על המגע האישי שהיה לו עם הרבי, ולהתחזק בלימוד תורתו ובהליכה באורחותיו.
אנו, שזכינו לאורו הגדול של הרבי, שנהנינו מאור תורתו, מעצותיו הקולעות, מהדרכתו המדויקת, משפע ברכותיו ומהנהגתו הכבירה, ראוי כי נודה לה’ על ששתל בתוכנו נשמה כבירה זו.
זה יום להגברת אהבת ישראל, להפצת היהדות, לזיכוי הרבים במצוות, ובעיקר – להתחזקות במשאת נפשו העיקרית של הרבי – ציפייה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
ויהי רצון שבחודש ניסן זה תתקיים הבטחת חז”ל: “בניסן נגאלו – בניסן עתידים ליגאל”.