“והגדת לבנך”: בין חמץ והחמצה מרה, למצה ומציאה רוחנית

אינני מחדש גדול, אך ידוע לכל בר בי רב ואף לבר בי רב דחד יומא, כי בשפת הקודש לכל מילה ושם עצם – יש משמעויות ורבדים עמוקים.

חמץ – מלשון חימוץ והחמצה, וכשאדם לא מחשב את מעשיו בתכנון ובהקפדה על לוח זמנים מדיוק, גם שניה יכולה להפך מח”י רגעים לזמן מת….

תחושת החמצה היא הרגשה קשה, וטעמה המריר נשאר לאורך זמן.

מצה – בלשון הקודש מצאנו שאותיות ה’ ו-א’ יכולת להתהפך.

מצה עם ה’ היא מציאות הלכתית של העדר חימוץ, שעליו נאמר השאור שבעיסה – הוא יצר הרע, הגורם לאדם לאבד את שיקול דעותיו, ולהפסיד הישגיים רוחניים בעבור רגע של חטא.

מצא – בא’ היא מציאות רוחנית, של עליית מדרגה והתקדמות על ידי קניינים רוחניים.

האות ה’ מסמלת את הקדוש ברוך הוא והאות א’ מסמלת את האני.

בביעור החמץ ובאכילת המצה אנו מכוונים כי מעשינו יהיו לרצון, ויצר הרע לא יפתה אותנו בהתפחה של האני, ובהחמצה של המציאות הרוחנית, שיכולה להתקבל בהקפדה על שימוש נכון בחומר וברוח בכל רגע וזמן.

בימים אלו שכל בית ישראל טורח ועמל רק בשביל לבער מקרבו את החמץ, ונראה כאילו כל העולם עומד מלכת, ורק ” חמץ במשהוא” הוא הנושא כרגע. כמה הקפדות עלינו לעשות כדי שנגיע לניקיון וביעור הרע מקרבנו.

כשמגיעים לרגע השיא – לליל הסדר, שכל כולו קודש קודשים, הסובב סביב הבית היהודי, וסביב ערכים ותובנות מכוננות, החל מיציאה משעבוד גשמי ורוחני בעזרת “כל דכפין”, וקיומה בהידור ובהסבה, קורה שעייפות ושחיקת החומר כתוצאה מחומרא יתירה בביעור החמץ, גורמים לאבד את הסבלנות ולהחמיץ את “והגדת לבנך”.

המצה מתפוררת והשפעתה מתפוגגת, וטעם החמצה ממלא את מקומה.

ליל הסדר הוא זמן לחינוך, לחשיבות הזמן והרגע, תוך ויתור על האני למען האחר.

יש להקשיב לשאלות, להתחבר לרגשות, להביט בסימנים ולא להחמיץ את הרגע.