לאילנה דיין, אולי המראיינת הטובה בישראל, יש שאלה קבועה שלרוב מסכמת כמעט כל ראיון שלה; מהו הרגע האחד הבודד, שהשאיר בך חותם, אותו היית לוקח אתך הלאה מתוך כלל האירוע?
סיגלתי לשאול את עצמי, וגם אחרים, את השאלה הזו דווקא אחרי אירועים גדולים ומכוננים, שמורכבים כידוע מאין ספור רגעים בודדים, היוצרים והופכים אותם לכאלה.
גם כעת כשאבק הבחירות שקע כמעט לגמרי, שאלתי את עצמי את השאלה. והרגע האחד הבודד שאקח איתי הלאה, הוא הרגע בו צפיתי במקרה בתמונה שהעלתה צעירה חרדית, בעלת חזות “מודרנית” כפי שנהוג לכנות במחוזתינו, מאותם אלו המוגדרים בלעג, ביטול, התנשאות ואפילו חמלה, “חרדים חדשים”, כשהיא עושה סלפי-קלפי.
פאתה ארוכה, איפורה כבד, בגדיה מיטב האופנה האחרונה, ובידה פתק לבן וקטן ועליו האות ג’.
לתמונה היא צרפה ארבע מילים קטנות: “ועשית ככל אשר יורוך”.
אינני מתבייש להודות: באופן בלתי נשלט, עיניי הוצפו בדמעות.
דומה שיחסי הציבור להצבעה המסורתית למפלגה החרדית היחידה בכנסת ועמה למילים הללו, מעולם לא היו בשפל גדול יותר. ברית לא קדושה של מקופחים, מתקני עולם, וקנאים בעלי שיקולים כאלה ואחרים, הפכה את המילים הללו ואת ההצבעה הזו למשהו שנע בין חוסר רלוונטיות ארכאית ועד לכדי סיסמה ריקה מתוכן. היא ציירה אותן כשורש עדריות נטולת מחשבה עצמית.
ואז באה התמונה הזו וביטאה בעיניי יותר מכל, את המהות האמיתית, הנכונה והטהורה ביותר שלהן.
מה שהיא בעצמם אמרה לכולם, למקופחים ולרפורמיסטיים, ללא נבחרים לא בוחרים, ולפלגנים נגועי האינטרסים הפרטיים: כן, כולכם יכולים להיות צודקים, וכולכן יכולות להיות צודקות. אך אחרי הכל ואולי אפילו לפני הכל, אני, וגם אתם, פרט אחד בודד בתוך תמונה אחת גדולה.
כי לצד היותי בעלת דעה עצמית מגובשת, ותפיסות עולם ושאיפות שלא עולות בהכרח בקנה אחד עם הגישה הרווחת, השלטת, אני עדיין מסוגלת להסתכל על עצמי גם קצת מהצד, ואז לראות פתאום שקיימים עוד פרטים בודדים כמוני, שגם הם בעלי דעות ותפיסות ושאיפות משלהם.
מהצד אני יכולה לראות את אבא ואמא שלי, שעולם הערכים שלהם הפך אותי למי שאני. אני יכולה לראות את השכנים שלי שהרצונות והצרכים שלהם שונים בתכלית משלי, אך הם כה משמעותיים עבורם. אני יכולה לראות את האחר באשר הוא אחר, ולקחת גם אותו בחשבון הסופי.
וכשאני כותבת “ועשית ככל אשר יורוך”, אני לא בהכרח מזדהה ומרגישה שייכות לכל ההוראות, אך אני עדיין זוכרת את המקור הראשוני של המשפט הזה.
אני זוכרת שיש בסיס ומרכז כובד ועוגן אליו אני שייכת בדיוק, אבל בדיוק כמו שכל השאר, כמוני ושאינם כמוני, שייכים.
כשאני כותבת את המילים הללו אני רואה במבט-על תמונה רחבה, לא מאוד מושלמת, אך עשירה ועתיקה שהמאחד בה גדול מסך כל גווני פרטיה. אני רואה אידאולוגיה שכן, עוברת ועוד תעבור תהליכים, אך היא ורק היא האידאולוגיה שלי.
ובעיקר אני מבינה ויודעת שלא הכל מתחיל ונגמר ב”אני”. כי יש, היה ותמיד יהיה גם “אנחנו”.
יש לי רק דבר אחד קטן לומר לה ולעוד מאות ואלפי ‘חרדים חדשים’ שידעו לעשות את הבחירה הנכונה: אתם ואתן, החרדים הכי ישנים שיש. הכי נכונים שיש. באשר תהיו, ותחשבו ותעשו.
במקום בו אתם עומדים צדיקים גדולים מכם, כשלו ולא השכילו לעמוד.
ולוואי ונדע להיות ראויים לכם ולשכמותכם.