“הרב חיים שלנו, הלב בוכה” • פרידה עצובה מר’ חיים קאהן ז”ל
אתמול בערב, בצאת שבת, הודיעו לי כי הרב חיים נפטר. התמוטט בבית הכנסת ומת כמעט מיד. הבשורה הזו התקבלה אצלי ואצל חבריי לעבודה בהלם מוחלט ובבכי גדול.
מיד כמובן נסענו לבני ברק והקשבנו לרב שלך מספיד לך ובוכה… כל מילה נאמרה בכאב רב ובחוסר אמונה, כי אינך יותר.
הרב חיים שלנו היה אדם מיוחד במינו. אין עוד כאלו אנשים.
קשה להסביר במילים במה הוא היה כה מיוחד, מכיוון שהיו לו כל-כך הרבה תחומים שבהם נגע. בשבילי הוא היה הרבה מעבר למשגיח כשרות ישר כסרגל והגון במפעל. הוא היה הרבה מעבר לגבאי מסור לבית הכנסת. וגם מעבר למתנדב בכל רגע פנוי בארגון של הרב פירר, שנתן לו סיפוק עצום.
הוא היה דוגמא ומופת לבעל שאוהב, מעריך ודואג לאשתו; לאבא שמחובר לילדיו בצורה טוטלית; לסבא ‘משוגע’ על נכדיו. הוא היה הפירוש למילה “צדיק” מבחינתי.
איכשהו כאן במפעל מצאנו שפה משותפת לפני שנים רבות. המראה שלו שדמה לסביי, האידיש, המאכלים הדומים, המנהגים הדומים מבית אמא ועוד, ומאז, הייתי עושה בשבילו דברים רבים בירוקרטיים, משתפת אותו בחיים האישיים שלי – והוא אף פעם לא שפט. תמיד הקשיב, שאל, התעניין.
סיפר על משפחתו המורחבת בחו”ל, על ילדותו בצל מאפיית הלחם המשפחתית בחו”ל, על העלייה לארץ. הוא שיתף אותי בחייו תוך כדי כל הבקשות שלו ממני לעזרה. הכרתי את הרבנים אותם העריך, את אשתו היקרה, את בנותיו את בנו. חיתנתי איתו את נכדתו ובכל חג הגשמתי איתו את גחמותיו, והכל דרך בקשותיו, כמובן.
לא היה יום עבודה אחד שהוא לא מצא זמן להיכנס אלי. אם זה רק לדרוש בשלומי ואם זה עם בקשות ממני, עוד נייר אחד, עוד תיקון אחד, עוד גחמה שלא תמיד הייתה מובנת לי, אבל הכי חשובה בשבילו. לא אחת לא היה לי זמן, אבל מעולם לא הייתי מסרבת. כי זה היה חיים …
•
זמן רב היה לו חלום קטן, לאחד את משפחתו לסוף שבוע. כולם יחד.
דיברנו על זה פעמים רבות, דסקסנו איך זה יכול לצאת לפועל – ולקח זמן…
התלבטויות מצידו ועידוד מצידי: “נו תעשה את זה כבר, חיים, אל תחכה עוד”.
לפני כמה שבועות, ר’ חיים הגשים את חלומו – ואני שמחתי להיות שותפה לכל ההכנות שלו.
ההתרגשות שלו לפני הסוף שבוע, והתחושה האדירה של סיפוק וגאווה אחרי הסוף שבוע, הייתה כזו שלא ניתן היה לתרגמה למילים.
אני שמחה שלפחות את זה הוא השאיר למשפחתו טרם מותו. זיכרון מדהים. שבת מדהימה, מתנת פרידה.
אין הרבה אנשים כמו ר’ חיים. ואולי בגלל שהוא היה כזה, ליבו קרס.
•
יומו היה מתחיל פעמים רבות באמצע הלילה. הוא לא הסכים שיתחילו לייצר במפעל מוצרים מסוימים בלעדיו. לאחר מכן הוא היה מתרוצץ ברחבי המשרדים, לפנק אותנו במים, בקפה – ולהקשיב לכל אחד עם הצרות שלו.
התרוצץ בין כל המושבים, לבדיקות כאלו ואחרות, ולא ויתר על אף נסיעה. הוא היה לוקח אותנו לניחומי אבלים וכעת אנחנו צריכים לנחם את משפחתו.
כל שליחות שהיינו מבקשים ממנו, כל עזרה נענתה בחיוב על ידו. אם זה להעביר חבילה ואם זה להסיע עובד חולה הביתה; אם זה לעזור במשהו פרטי למישהו מאיתנו או לקשר חולה עם הרב פירר – דבר שגזל ממנו זמן יקר, אבל תמיד תמיד נענה בחיוב ועזר עם כל ליבו.
לאחר יום עבודה ארוך, היה נוסע הביתה לראות מה אשתו צריכה, ומשם להתנדבות עליה לא ויתר, בארגון של הרב פירר. הקדיש את חייו לבית הכנסת ולמצוות רבות ומעשים טובים.
ר’ חיים, אני גאה שהייתה לי הזכות לעזור לאדם מיוחד כמוך, להכיר אותך מקרוב ולשרת אותך, להיות חלק וירטואלי מ’שושלת קאהן’.
אתה כבר חסר לי. היום לא נכנסת לראות איך עבר הסופ”ש שלי ולספר לי על הסופ”ש שלך. מי מהבנות הייתה, מי מהנכדים היה, כמה שעות הצלחת לנוח, ועד איזו שעה בשישי חיכית לרב פירר על מנת לעזור לעוד חולה. אתה תחסר לרבים כאן במפעל.
היינו צריכים לתכנן עוד סוף שבוע מדהים כזה למשפחתך. אמרנו שנחשוב על רעיונות חדשים להפתיע אותם. ביקשתי מאסתי תמונות מהסוף שבוע, רציתי להפתיע אותך באלבום דיגיטלי (זוכרת איך התלהבת מהאלבום שהראיתי לך שעשיתי) – ולא הספקתי. אני מתנצלת על כך.
הלב בוכה, בוכה, בוכה וכואב. אתה אבדה קשה מדי. לא אדם שיהיה קל להמשיך בלעדיו לאף אחד שהכירך מקרוב.
תשמור עלי בבקשה מלמעלה.
יהי זכרך ברוך.
תגובות
אין תגובות